אריאל פרידמן

משפחה, חברים, מפקדים: לפני שאתחיל, אני מבקש להדגיש שלפי השקפתי – מי שמתחיל לשבח ולפאר אדם אחר, הוא מיד ממעיט מגודלו. במקרה זה של בניה, כל המילים שנאמר – לא יספיקו לתאר את גודלו, ולכן אם הייתי עושה זאת, הייתי חוטא לאמת.

בניה,
הנה אנחנו נפגשים שוב, ממש באותה נקודה בה נפרדנו בפעם האחרונה. אתה בטוח זוכר – זה היה בחול המועד פסח האחרון. התחשק לנו מאוד לטייל באזור המרכז, וחיפשנו מסלול שיש בו גם מים. האמת היא, שרציתי לנצל את המצב, וסוף-סוף להבין מה כל-כך יפה בנחל הזה שעליו תמיד דיברתם אתה וגיורא. התקשרתי אליך לשאול על המסלול – ואז הראית לכולנו שוב איזה חבר טוב אתה: לא עזרו לנו כל התחינות וההפצרות – פשוט לא נתת לנו לרדת לנחל לבד. למרות העייפות הרבה שהצטברה אצלך במשך השבוע, החלטת לרדת איתנו לנחל ולשמש כחבר, מדריך, ומלווה נשק. חגית סיפרה לי אחר-כך שהיה קשה מאוד לגרד אותך מהספה לפני שבת, כי התמוטטת מעייפות. והנה אנחנו שוב נפגשים – באותו המקום. אלא שעכשיו אתה רק מקשיב, מבלי להגיב, מבלי לטפוח על השכם ולדבר על הצבא והחיילים, או סתם על הא ועל דא. אגב חיילים וצבא – אני מדבר על אותן שיחות ארוכות שסבבו בעיקר סביב חיילים מעוטי יכולת ותשניקי"ם, אותם ביקרת על חשבון זמנך החופשי הקצר והיקר.
אתה יודע, בכל שיחות הצבא הלא מעטות שהיו לנו, מצאתי את עצמי מייעץ לך לא פעם, ואף מתעקש איתך ש"תבטיח לי שתהיה קשוח איתם" וש"לא תוותר להם – כי אחרת הכל יתמוטט". בדרך כלל שתי שניות אחרי שנפרדנו תפסתי את עצמי וחשבתי – "אל מי אני מדבר ככה? בניה יכול להיות מורה שלי בעניינים האלה – מי אני שבכלל אגיד דברים כאלה?". אבל אתה, עם הצניעות האופיינית שלך קיבלת את הדברים בהבנה, ולא הגבת בצורה צינית או ביקורתית. קצין וג'נטלמן.

בניה, הקשר שלנו בשלוש השנים האחרונות היה עבורי משמעותי ביותר. בשנתיים של האקדמיה התרגלתי לראות אותך מידי יום שני, והחצי שעה השבועית, שלעיתים התארכה או התקצרה, היתה מין אי של שקט בים החיים המטורפים של סטודנט, המנסה לנווט בין לימודים-עבודה-נישואין. המנהג הזה, של לשבת על קפה הפוך ולדבר על עניינים שברומו של עולם ועל סתם שטויות, היה פשוט תענוג. כך כיסינו את עבודותיך על מלחמת יום-הכיפורים והפלישה לפרל-הארבור, כך דיברנו על ענייני האהבה, ואפילו התעייפתי לפעמים – כאשר דיברנו על ההכנה למרתון פריס, כי הרגשתי כאילו הייתי איתך שם בהכנות ובריצות המפרכות. חשבתי הרבה על כמויות ספלי הקפה שאני חייב לך, כי בד"כ היית אתה זה שהזמנת, ותמיד חשבתי שיום אחד אני אחזיר לך – אולי באזרחות, או אולי בתואר שני. מסתבר כנראה, שלעולם לא אוכל להחזיר לך...

בניה, בספר שמואל ב' – מוזכר שמך, במילים שכל-כך תואמות אותך. כבר הזכיר אותן שמעון הן בברית והן בהספד שלך, אך תרשה לי לחזור עליהן: "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל [כתיב חי] רב פעלים מִקבֶצֶאל" ומפורט בהמשך כמה גיבור היה. שים לב רגע לקרי ולכתיב: כתוב איש חי – כך אנו באמת מאמינים: שאתה חי – בזיכרון, בעולם הבא, אך בעיקר במורשת הרבה שהנחלת לנו בין שנת הז"ך לשנת הכ"ח של חייך. לעומת זאת, הקרי מדבר על היותך איש חיל: פשוט גיבור. הפסוק הזה ממש מדבר עליך, וכנראה לא סתם אמרו חכמים ששמו של האדם מעיד על אופיו.

תרשו לי שניה קהל יקר, לפנות לבניה בנימה קצת אישית, ובהמשך לאותו פסוק: באותו המקום מוזכרים השמות בניהו ואריאל (האמת היא שבמקור בניהו היכה את אריאל מואב), וכן רשום שבניהו היה מקבצאל, עיר בנגב יהודה בגבול אדום. כאשר ישבתי לכתוב לך, ראיתי את אחד מחלומותיי נגוז לי מול העיניים: היתה לי שאיפה שתצטרף אלינו כאשר תחליט לבנות את ביתך – ותבוא לגור בשכנות לנו באותו אזור ממש – אזור שממש אהבת. כעת אני אמור להבין שזה כבר לא יתגשם...
האמת היא, שכאשר עברנו לאלון והגעת לבקר אותנו, היה זה אירוע יוצא דופן עבורנו: אתה כבר היית עמוק בתפקיד של מ"פ טירונים, ואנחנו כבר לא היינו בירושלים. נזכרנו אז באותם ערבים בהם פקדת אותנו בירושלים, כל זאת על-חשבון זמן אלטרנטיבי של בילוי עם האחיינים – שהיו למעשה הבייבי הגדול שלך. בשנה האחרונה, פגישותינו הפכו להיות נדירות ביותר, ולראות אותך אצלנו היה פשוט תענוג. חבל לנו מאוד שלא הספקת לבוא אלינו עם כרמית – אף שהפצרנו בך רבות על-כך.

בניה, הפעם האחרונה בה דיברנו היתה בסיטואציה די מוזרה. בענין זה אני עומד כאן, ניצב על הקבר הטרי שלך – ומדבר לא רק בשמי ובשם רונית והחברים, אלא גם בשם פלוגה ב' מגדוד 9255. ביום השני ללחימה שלנו בלבנון, בכפר ראב-א-תלתין, נפתחה עלינו אש שכללה נשק קל, רימונים ו-RPG ממספר כיוונים. נאלצנו להיכנס לאחד הבתים, ולנהל אש עם המחבלים משם. הטנקים שהופיעו בבוקרו של יום שני, 7 באוגוסט, י"ג באב, הגיעו כדי לתת לנו אש לחיפוי. האמת היא, שלא ממש הייתי מופתע לשמוע אותך בקשר, מבשר למ"פ שלי ש"כוח בניה כאן". קיוויתי בליבי שלפחות אפגוש אותך בלבנון - אם לא יוצא לנו לדבר בארץ. המשפטים האחדים שהחלפנו בינינו עם הפקודה ממך "חדל קשקשת" ו"פרידמן תרגע" היו בדיעבד השיחה האחרונה שלנו. אבל, גם אני ממחולצי כוח בניה, וחבריי לפלוגה ביקשו לספר, שהרעש והמראה הזה של הטנקים הבאים לעזרתנו לא יישכח מהם לעולם. האמירה הזו לפיה "צדיקים במותם קרויים חיים" היא ממש פשט: אמנם אולי מתישהו ייפול לי האסימון ואבין כי אתה מת ולא אפגוש ואדבר איתך יותר, לפחות לא כמו שנהגנו לעשות זאת, אבל אני כאן! ושישי כאן! ואיתנו עוד 95 לוחמים שיכולים לספר שיש לך מניות רבות בכך שחזרו הביתה. בגלל זה הצדיקים קרויים חיים – כי יש כ"כ הרבה אנשים שחבים להם את חייהם שלהם.

כאשר בישרו לי את בשורת האיוב, הייתי על סף התמוטטות. רק המחשבה על-כך עושה לי צמרמורת, היות ולא הייתי בסיטואציה בה יכולתי להרשות לעצמי דבר כזה. מי שהחזיקו אותי באותה תקופה קצרה של 3 ימים שנראתה כנצח – היו החיילים שלי – אותם חילצת רק שבוע לפני כן. הם לא נתנו לי ליפול, ובכך בעצם מימשו את מורשתך שהנחלת אחריך. זה מדהים אותי איך החיים נעים במעגלים, שנשזרים אחד בשני והופכים לאחד.
כעבור יומיים, כאשר ראיתי את הטנק שלך נגרר לי מול העיניים – ממש כמו המילים: "שלד הברזל שותק כמו רעי", הבנתי שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר. אתה מבין – כשחזרנו לארץ והחבר'ה שמחו שזה נגמר בינתיים – ידעתי שהכל רק מתחיל. ששואלים אותי היום אם חזרתי לשגרה אני עונה שעכשיו "בונים שגרה חדשה" – כי שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

משפחה יקרה, חגית, שמעון וכרמית! אנו החברים איבדנו חבר ומנהיג, והכאב והחלל שהותיר אחריו אינם נתפסים ולא ניתנים למילוי. ידוע לנו, כי הדבר תופס משמעות גדולה פי כמה לגביכם. אנו החברים מבטיחים לכם, כי נשתדל למלא את אותו חלל עד כמה שניתן. לך בניה אנו מבטיחים, כי את החלל אותו השארת בליבותינו ובנפשנו ננסה למלא, ולו באמצעות מורשתך אותה הותרת לנו: מצויינות ומעשים טובים. בטוחני, כי חבריי ואני נעשה כל מאמץ על-מנת להיות אנשים טובים יותר, ואנו מאמינים כי לך יהיה מאיתנו נחת רוח מהשמיים.

בניה, קולות הקרב עוד לא נדמו, ובעוד אנו עומדים פה איתך, יש עדיין חיילים שלוחמים בחירוף נפש ממש כמוך – על הגנת המולדת. אנא, שמור עליהם מהשמיים. כולנו יודעים עד כמה היו חשובים לך החיילים שלך, ועכשיו ממקום מושבך ליד כסא הכבוד, יחד עם כל הרוגי מלכות, אתה יכול להשפיע הרבה יותר.

בניה, אני עומד לסיים, אך אנו עוד נמשיך לתקשר. לפני-כן, אני רוצה להגיד לך תודה: תודה על שהיית חבר טוב, תומך ואמיתי. תודה על שהנחלת לנו מורשת אדירה כזאת. תודה על שלימדת אותי מה זה להיות מצויין, כי אצלך להיות טוב - זה לא מספיק טוב. תודה על החיוך הכובש שאותו לא אשכח לעולם. תודה על הזמן שהקדשת לי בחייך הקצרים כל-כך. תודה על כל-כך הרבה דברים שלימדת אותי ושאני עדיין ממשיך ואמשיך - ללמוד ממך.

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית