(ברקע השיר "כמו רקפות בין הסלעים" של אריאל הורוביץ)

כן בניה, "כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפות של הארץ מתחבאים. וכשהיא לפתע צריכה שמשהו ישכב בבוץ בתוך שוחה לא תאמין איך הם מופיעים כמו רקפות בין הסלעים". השיר הזה נכתב ע"י אריאל הורוביץ הבן של נעמי שמר שעל שיריה בניה שלי גדלת ואהבת והעברת גם לחייליך. בקליפ של השיר שמסתובב ביוטיוב – באינטרנט -  מופיע עם התמונה היפה שלך ושל דרור וינברג – כן אלו התמונות שבחרו לשים מאחורי הפנים היפות של הארץ הזאת – ככה בתאים, פנים יפות תרתי משמע....

התקשרתי כמובן לאריאל הורוביץ – הבן של, ואמרתי לו שאני גאה להיות האמא של. הוא התרגש לא פחות ממני ואמר לי שלכבוד גדול הוא לו שהתמונה דוקא שלך מלווה את השיר – כי אלה הפנים היפות של הארץ, בחורים כמוך. אמרתי לו שאני מסכימה וגם השם שבחר לשיר – רקפות – כל כך מתאים לאופי שלך גם יפה וגם ענווה מקופלת אבל קופה כשצריך – כשקוראים לה היא באה זה אתה. אמרתי לו שאשמיע לך לכבודך את השיר ביום הזכרון בבית הקברות, אז כשדיברתי איתו לפני כמה שבועות, לא ידעתי שממש ברגעים אלה הצטרפו אליך עוד שש פנים יפות חדשות של הארץ הזאת – טייסים ואנשי צוות אנשים אחד אחד שהיו בשליחות של המדינה באימונים לקראת יום פקודה וניספו בין שמים וארץ...כמה כואב, ליבי ליבי עם המשפחות. מאז היוודע האסון, אני חושבת על המשפחות היקרות הללו שיוצאות עכשיו למסע ארוך מיגע כואב מסע שלא נגמר, מסע שאולי הזמן מלמד אותך איך להמשיך לחיות עם המשא הכבד הזה שאתה סוחב אותו איתך כל הזמן לכל מקום ומנסה להמשיך...לפעמים מצליח יותר ולפעמים מצליח פחות – נשלח מכאן תנחומים למשפחות וודאי עוד נגיע אליהן לנחם. בניה, אני בטוחה שאתה שידעת להכניס אורחים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות – תדאג להם שם למעלה תעזור להם כשתוכל בתור "ותיק" יעני.

כן בניה, חסד עשה עימי הקב"ה שבארבע השנים שחלפו אני כל הזמן זוכרת את הפנים היפות שלך, מחייכות אליי כל הזמן ואומרות לי "אמא שלי אני אוהב אותך, מצטער שאני מכאיב לך כל כך, אבל כך חינכתם אותנו לתת הכל וזה מה שעשיתי – התנדבתי למלחמה כדי שאת ואבא האחים והאחיות שלי כל המשפחה ועם ישראל יוכלו להמשיך לחיות בארץ האהובה שלנו כי מי כמוך אמא, את ידעת שבשביל לחיות פה בארץ שלנו צריך לדעת גם למות בשבילה ולא רק כמו שהחבר'ה אומרים "למות עליה". תהיי גאה אמא שלי זכיתי שאני נהרגתי על אדמת ארץ ישראל הקדושה ולא בארץ זרה".

בניה שלי, כל הזמן זה מנחם ונותן כוח – "כוח בניה", בדיוק עכשיו אנחנו קוראים בתורה בשבת את הפטרת "נחמו נחמו עמי" – אבל בניה שלי הכאב לא מפסיק "כאבי געגועים" – שמעת על זה? וזה כואב, חותך, דוקר אין מילים לבטא...וזה לא מפסיק רק מתגבר עם הזמן – הגעגועים – אני מרגישה לא כעס, לא עצב, לא תסכול או אשמה חס וחלילה – בשום אופן לא – אבל געגועים כן וזה כואב ואין תרופה ואין שליטה...

יש לי מריבות כל הזמן בין השכל ובין הלב, הרגש וככל שהזמן עובר – לצערי השכל מתחיל להשתלט על הלב וזה מפחיד...השכל אומר לך "תכניסי לך לראש כבר – הוא לא יחזור, לא תראי אותו יותר, ל תחבקי אותו, לא תכבסי לו את המדים, לא תבשלי לו מה שאהב", לא ולא ולא...ואני בוכה ולא מוכנה להשלים...אוי כמה כואב...אבל השינוי הוא שאני בוכה בוכה בלב...לא כמו בשנה ראשונה, שניה שהורדתי כנחל דמעה יומם ולילה בלי הפסק...עכשיו אני בלי דמעות עיני יבשו ואני בוכה בפנים – דימום פנימי – שמעת על זה? אין סופי כזה שמכאיב בפנים, אולי יותר גרוע שהדמעות יבשות כי זה יותר כואב....ואתה למעלה אומר לי אמא שלי "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." באמת בניה שלי שאני משתדלת מתאמצת מגייסת את כל הכמויות ומתפללת כל בוקר מחדש לקב"ה שיתן לי כוח להמשיך, אבל לפעמים אני אומרת אולי מספיק די, ניסית אותנו עכשיו תחזור...אבל אתה לא חוזר...

בניה שלי עוד "שריטה" יש לאמא – בית קברות. קשה לי לבוא לבית הקברות – פעמיים בשנה גם זה יותר מדי...אבל אין ברירה...חשבתי לעצמי למה כל כך קשה לי המקום הזה והבנתי שכאן בבית הקברות אתה פשוט מת, ממש מת, יש כאן מצבה – קבר, אבן קרה, שכתוב עליה שחור על-גבי לבן, רס"ן בניה ריין שנהרג במלחמה ולי זה עושה רע, זה מין מראה שמשתקפת מולך ואומרת לך את האמת. אולי זה מה שכתבת ביומנך במסע לפולין ש"המוות מלווה בכל" – זה הבית קברות, אבל אתה המשכת לכתוב ש"המוות הזה הוליד חיים". זה בדיוק הנקודה – שאתה בכל מקום חי, כל כך חי ממשיך...ודבריך נשמעים בכל כך הרבה מקומות – אין לך מושג כמה – פתאום הבנתי מה זה שכתוב בגמרא במסכת ברכות "צדיקים במיתתן קרויים חיים" – אין לך מושג כמה אתה חי בכל הארץ – אני לא אוהבת את המילה "מורשת" כי הפכו אותה בארץ למשהו זול מידי – כל דבר מורשת, אבל הדברים שכתבת ביומנך השאירו רושם עז והשפעה עמוקה ולכן הדפסנו את הספר ואני מבקשת את סליחתך שוב, אבל זה לא כדי להאדיר את שמך אלא כדי להעביר את הערכים שחונכת וחינכת את פיקודיך ושאתה וגם אני חושבים שצריך להעביר הלאה לדור הבא.

אני מסתובבת בכל הארץ בשיחות בכל מיני פורומים ו"בזכותך" במרכאות, מגיעה למקומות שלא חלמתי שאגיע – מנהלל דרך לוחמי הגטאות בתי ספר בערים ובקבוצים ועוד. למשל הייתי לא מזמן ב"גבעת חביבה" – מודה פעם ראשונה, המנהלת ביקשה שאכנס להשתלמות מדריכי פולין שבמקרה היתה באותו יום. היא הציגה אותי בתור אמא של רס"ן בניה שכתב יומן מסע לפולין – מסתבר שהרוב שם שמעו עליך ולכן היית צריך לראות פתאום כולם קמו על רגליהם כשעליתי לבמה ומחאו כפיים, אני שכל כך הרגשתי אותך שם – כמו הרבה פעמים, וידעתי שזה לכבודך – הסתובבתי לראות איפה אתה מרוב שכל כך נכחת שם...וכן זה קורה לי כל הזמן – אתה נמצא שם כל כך חזק דרך הדברים החזקים והחשובים שלמזלי כתבת ולכן הוצאנו את היומן להעביר את המסרים הלאה...אני כבר רגילה לקבל מדי פעם טלפון מאושוויץ "חגית תקשיבי מקריאים כרגע קטע מיומן בניה" או טלפון מטרבלינקה – "חגית תקשיבי לשיר קחי אותי איתך לזכרו של בניה" וכו'. בסיום כל שיחה אני מבקשת מהתלמידים, חיילים שכל אחד ייקח ערך אחד או מידה אחת של אמת, ענווה ועוד דוגמאות שאני נותנת בשיחה ויחליט שהוא משתפר בהן בשנה הקרובה וזה שכרנו.

בניה שלי, יום שישי היום ולא נעכב את האנשים, רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת לימי השישי שלך – הרי זה היום שלך – היום שהיית מגיע הביתה אחרי שבועיים-שלושה, אני מתגעגעת איך היית מגיע ישר למטבח כמו רוח סערה, ניחוחות השבת מיד התערבבו עם ניחוחות ריח הטנק – הגריז עם ריח הזיעה – שלא התרחצת כמה ימים, ואתה ישר זורק את התרמיל על הרצפה במטבח, נותן לי נשיקה – לא כי אהבת לנשק – אלא כי כיבדת אותי מאוד וידעת שלאמא זה חשוב, אח"כ נכנסת עם חצי גוף למקרר, בודק את האוכל, מכניס את הידיים לסירים – מדלג אל התנור – ובסוף מכריז – כמה התגעגעת לריח ולאוכל של הבית ואני כל פעם הייתי מעירה לך שתשטוף את הידיים ותיקח לך צלחת וכף ותשב לאכול נורמלי אבל זה לא עזר לי וזה תמיד חזר על עצמו...היום כשאני חושבת על זה כמה הייתי משלמת בשביל הידיים האלה עם שמן הטנקים שנכנסת לסיר וריח הטנקים שנכנס למטבח, מצידי שייכנס טנק שלך הביתה עם הריח הזיעה והגריז העיקר שתבוא...אוי כמה אני מתגעגעת גם לדברים שלא אהבתי...בדיוק אהבתי

בניה שלי לא סיפרתי לך כלום מה שקורה בבית על אבא שברוך ה' הבריא, על אחיינים חדשים, תמונות של חברים שאיתנו הולכים כמו גדולים, הרבה ילדים חדשים שנולדו וקרויים על שמך אפילו הלילה היום עודד חברך באוסטרליה הביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו ובברית נקרא בניה.
יום שישי היום ולא נאריך יותר, רק עוד דבר אחד רציתי לספר לך על גלעד שליט שלנו ודאי שמעת על הויכוח שמתנהל כאן בארץ – על המחיר שכולם מדברים עבור שחרורו – כולנו רוצים לראות אותו בבית, אבל כל ה"פסטיבל" שעשו בצעדה האחרונה – לא אהבתי בלשון המעטה – לא יכולתי לשבת בבית ולהשאר אדישה. כשמשפחת שליט הגיעה ללטרון, אני נסעתי לפגוש אותם דוקא שם בלטרון – כמה סמלי. חיבקתי את אביבה, הייתי איתה בכאבה ונתתי להם את היומן מסע שלך לפולין – שקראנו לו "קחי אותי איתך". אמרתי לאביבה שאני לוקחת אותך – את דבריך בארץ ומסתובבת עם המסרים שלך – זה מה שנשאר לי, אבל להם בעזרת ה' הם ייקחו את גלעד אליהם וביחד יצעדו בארץ וכשהוא יגיע שתקרא את היומן שלך ביחד איתו. בינתיים אני מתפללת לקב"ה שייתן עצה טובה ונכונה לשריה ויועציה של מדינת ישראל ונזכה לראות את גלעד בחיק משפחתו בריא ושלם וכמו שכתבת ביומנך ש"הדרישות הן גדולות וכבירות ומי יתן ויהיה בי ובנו הכוח לעמוד בהם" – אז אנא התפלל לבורא עולם – הרי אתה קרוב אליו ותבקש רחמים על כולנו.
נוח בשלום בני הפנים היפות של הארץ הזאת

 

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית