אל"מ בועז עמידרור


שש שנים עברו מאז הייתי מפקד חטיבת הצנחנים מילואים בה לחם ותחת פיקודה נהרג בניה ולוחמי הצוות שלו. שש שנים ויום עברו מאז פגשתי אותו, פגישה ראשונה ואחרונה אבל לא היחידה.
לפני שש שנים ויום לקחו אותי בניה וציוותו כאיש צוות חמישי בטנק להפגש עם מג"ד מחטיבת הנחל שלחם תחת פיקודי. פעם ראשונה במרכבה סימן 4. חוויה חריגה לאיש חי"ר.
מנותק ממכשירי הקשר ומהמרחב קשה היה לי להאריך כמה זמן נמשכה הנסיעה לכל כיוון. הניתוק מהמתרחש ומהקשר הטריד אותי , כך גם המחשבה של מה יקרה אם הטנק עם המח"ט יפגע. אחרי הכל, כלי רק"ם פגוע לא היה אירוע חריג בגזרה.
ככל שהתרחקנו מהכפר א-טייבה חשתי ביטחון גדול יותר. הצוות פעל בשקט ובמקצועיות ושידר נינוחות. לא זיהיתי סימני התרגשות מהאורח הבכיר. מורגל הייתי בפניהם הבוגרות של לוחמי המילואים ומראה הפנים הצעירות כל כך עמד בניגודיות להתנהלותם הרגועה של בניה ואנשי צוותו.
24 שעות לאחר מכן, לפני שש שנים, נפגע הטנק של בניה וציוותו. אני מדווח על האירוע. התמונה מאד לא ברורה. לקח זמן להבין שמדובר בטנק של בניה.
השעות הבאות לוו במתח רב. כוח בפיקוד מג"ד 9263 מגיע לכלי ומתחיל בניסיון לחלץ את הנהג. רס"ן יוסי ברגר ולוחם החפ"ק שלו עין גדי נכנסים שוב ושוב לטנק המעשן בניסיון לחלץ את הנהג.
התמונה מתחילה להתבהר. אני מדווח שאין ניצולים ושגם הנהג שחולץ נהרג.
אנחנו בלחימה. ממשיכים. השלב זה לחטיבה 13 חללים לא כולל הצוות של בניה. ממשיכים. אני מנחה את המג"ד להתארגן ולנוע להמשך משימתו. בדיעבד הוא משאיר כוח לשמירה על הכלי. לא חשבתי על זה .  "לא יכולתי להשאיר ככה גופות של לוחמים" יאמר לי אחר כך בתחקירים.
אירוע פציעה או אובדן לוחם תוך כדי לחימה מסתיים בפינוי. הפינוי מסיים את העיסוק באירוע בלחימה. מתאמצים לשכוח - ממשיכים במשימות. אולם, כשנגמר הקרב מתחיל ה"מסע" האמיתי. הפצוע מתחיל במסע הבראה ושיקום. חזרה לחיים שהיו. מסע הפצועים מצליח גם להסתיים. ה"מסע" של משפחות החללים לא יסתיים לעולם.
אנחנו במסע הזה כל הזמן. למי שאינו משפחה או חבר קרוב המסע מתחיל בללמוד ולהכיר על האובדן. במסעות הרבים מידי שאני לוקח בהם חלק אני פוגש את עוצמתו של עם ישראל. דרך הסיפורים אתה למד על הבנים ובמפגש עם המשפחות אתה מתוודא על רוח העם שחינכה אותם. אין מיקריות. אין דרך אחרת.
בניה וציוותו היו "כוח הטנקים של החטיבה". הוא הועבר מגדוד לגדוד. כשגדוד חדל ללחום עבר הכוח לגדוד הבא, ובין לבין עסק "כוח בניה" בחילוץ פצועים, הובלת לוחמים, תיספוק כוחות במים תחמושת – מה שצריך , עסקו אבטחה , "הקפיצו" מח"ט , כי צריך, ועוד.
לא עלה בדעתי, אז, כי מדובר באותו כוח. ידעתי. לא הבנתי. הבנתי אחרי.
האירוע, הסתבר, לא הסתיים. פחות מ-48 שעות מהאירוע אני מקבל קריאה ממפקד האוגדה: "יש אירוע בעל חשיבות עליונה – בניה לא אותר בטנק". אני מקפיץ פלוגה לסריקות. המשימה ברורה. אני עולה לעמדת התצפית הקרובה. יש להם זיהוי לא ברור. אני מכווין את המ"פ. בניה נמצא. מתפללים במקום. לרגע אני מהרהר שהם חשופים מדי. אני שותק. בניה נאסף חזרה אלינו.
בניה לא היה חייב להיות שם. הוא היה בין תפקידים, בחופשה. האמת שבניה מעולם לא היה בין תפקידים, מעולם לא היה בחופשה והוא היה חייב להיות שם. כי מבחינתו אם לא הוא אז מי ? מי יעבור בין גדוד לגדוד , יחלץ, יגבה, יתגבר, יתקוף ויגן ?
בניה גדל בחממה של גאווה ומחוייבות. גם בכור מחצבה איכותי זה תמיד היה צעד אחד לפני כולם.                       הצטיין תמיד. תמיד הכי טוב. בצניעות. בחיוך.
מותו לא עצר את מה שהיה בחייו – איש מודל, דוגמא ומופת. כל דור חייב אנשי מודל שכמותו.                                                       -------- יהיה זכרו ברוך



 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית