דרור שפר היה במילואים הגיב על הידיעה ב- Ynet (13.3.07) על ההחלטה להעניק ל"כוח בנייה " צל"ש:

אני בן 40 וגר ביפו,אני רוצה לפני הכול להביע את צערי העמוק אל אבדנכם,אין לי יכולת להקל על צערכם, פשוט אשתף אתכם בזיכרון האישי שלי מהחלק הקצר במלחמה שבו פגשתי את יקירכם ז"ל.
תפקידי הצבאי במילואים הוא איש סיור תצפיות ומודיעין ומזה 19 שנה אני עושה מילואים בפלוגה מסיעת של גדוד צנחנים 9255.  גויסנו חברי ואנוכי בשני לחודש אוגוסט, ובחמישי לשמיני נכנסנו אחרי אימון קצר והצטיידות ללבנון (גזרה מזרחית).
ב – 6.8 פגעה קטיושה והרגה 12 חיילים מהגדוד שישבו במתחם התארגנות בכפר גלעדי כל ההרוגים וגם הפצועים היו שייכים למה שנקרא דרג מסייע שהורכב מהוותיקים בגדוד אנשים יקרים שהכרתי שנים משרותי במילואים זו הייתה 'קבלת הפנים' לה 'זכינו' בימים הראשונים למלחמה.
הגדוד נע צפונה מרב א תלתין לכפר שנקרא דיר-סיריאן  ומשם לעדישת-אל-קוצר לא צריך לציין שהתנועה הזו לוותה כל הזמן הזה בירי על הגדוד ובהיתקלויות כאלו ואחרות באנשי חיזבאללה.
ביום רביעי ה – 9.8 בבוקר התמקם חלק מהפלוגה שלי ואני בתוכם בבית בסמוך לעדישת-אל-קוצר בשעה שבע לערך נורה על הבית בו שהינו מטח של 4 פגזים מטנק צהלי שזיהה את הכוח שלנו בטעות ככוח אויב, ושלושת הפגזים הראשונים פגעו בחדרים בהם שהינו, מהירי נהרג חברי לפלוגה איגור קוואליק ונפצעו עוד שבעה חברים מהם שניים קשה.
אני לא אנסה לתאר לכם את ההרגשה שלי בדקות האלה.
במהלך האירוע אני חייב לציין לא ידענו שהירי הוא ירי של כוחותינו תוסיפו לזה נפגעים ,זעקות של פצועים, וחשש מהתקפה על הבית, בקיצור גיהינום. לאחר פינוי הנפגעים למסוקים ופינוי כמה נפגעי הלם נשארנו בבית אספנו את ציוד החבישה שהיה מפוזר בכל הבית ואת הציוד שהיה שייך לנפגעים.
בדיוק בשלב הזה מדובר על דקות השקט הראשונות, נכנסו לבית ארבעת אנשי צוות הטנק שנקרא 'בניה' את השם שמעתי בקשר וכשנכנס בניה והציג את עצמו הבנתי שהכוח הוא למעשה טנק אחד, כל האירוע של הירי ופינוי וכך גם הדקות שאחריו חקוק חזק מאד בזיכרוני כולל המחשבות שלי ש'עפו' במהירות שלא חשבתי שמח אנושי יכול לייצר.
אני זוכר שכמה שניות לפני שהצוות של בניה נכנס הבטתי באנשים שלנו שכולם בלי יוצא מן הכלל צעירים ממני ושאלתי את עצמי 'איך הם יהיו מסוגלים להמשיך? 'ובדיוק אז נכנס צוות הטנק, הדבר הראשון שבלט היה השקט שלהם והרוגע זה הדהים אותי בצורה שאני לא יכול לתאר, לא הבנתי מהיכן היה להם את ה'קוליות' הזו להיכנס לבית הזה עם החורים בקירות וכתמי הדם על הרצפה לא למצמץ ולחלק הוראות לגבי חלוקת הציוד והדרך שיש להעמיסו על הטנק אני זוכר שישבתי בזמן שחברי העמיסו את הציוד ופשוט הסתכלתי על בניה ועל החבר'ה שלו והייתי המום ולאט לאט הבנתי שמכאן פשוט ממשיכים אוספים את הכוח וממשיכים, אני מקווה שאני לא מעייף אתכם אבל עוד מחשבה שאני זוכר שעברה לי בראש לגבי ה'שיריונרים' הם מבחינתם זיהו אויב וצריך לתת להם המון 'קרדיט' על הדיוק במטרה וההרס שהם זרעו ואני זוכר גם שציינתי לעצמי שאם אנשי השריון שלנו יורים מהטנק ההוא ונראים כולם כמו הצוות המדהים הזה והם בעצם טנק אחד אזי אנחנו 'מסודרים' ויכולים להרגיש בטוחים.

אני לא איש של תפילות וכמו שאתם קוראים גם לא של מילים אבל בכל ליבי אני מקווה שתצליחו לאסוף כוח ולהמשיך למצוא חדווה בחייכם ושלא תדעו עוד צער

 

 

 

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית