בניה היקר

כבר שנה, ועוד קשה לי להחליט אם היא עברה לאט מדי או מהר מדי.
כבר שנה שמדי יום אני מסתכלת על התמונה שלך בסלון, או יותר נכון אתה מסתכל עלי- בטוח, מחייך, נצחי.
היינו כל כך קשורים, כל כך אוהבים, כל כך אחים.
כבר שנה שאני מחכה שתצלצל בטלפון או בדלת, תכנס ותשאל: 'מה המצב אחותי?'
תמיד באותם המילים. כל כך אהבתי לשמוע את המשפט הזה, איזו שמחה הרגשתי במילה הזו- 'אחותי',  היה בה הכול.
ואז תכנס עם איזו הפתעה או ממתק לילדים, תרים אותם גבוה, תישמע את החידושים של דוד, את כל הסיפורים של אילת וציון, ותנסה שוב לברר איתי למה הם אוהבים לשמוע שלוש פעמים את אותו הסיפור.  תשאל מה קורה עם אבינעם ואיך אני מסתדרת, ואז אולי תיקח אותם לקניון או ל"מפלצת", ותחזיר לי אותם שמחים ומאושרים בידיים מלאות ובבטן שבעה.
או שאולי תגיד- 'באתי רק לדקה, אני חייב לקפוץ לאמא של מתניה', ואולי תרמוז בשקט שאתה בדרך לאיזו פגישה...
כבר שנה שאני מתגעגעת לשבתות בקרני שומרון, שאתה חוזר משבוע במלט"ק או משבועיים בדרום, ואני באה עם אבינעם או בלעדיו, מחקה לפתיחת הדלת ומיד אחריה פתיחת המקרר...
מחכה שתימרח על המיטה עם המדים, ושוב נתווכח למה בכלל צריך להתקלח ולשים מצעים.
מחכה לריצה לפני שבת- איזה אושר היה לי כשהיית רץ עם אבינעם, שני הגברים שאני כל כך אוהבת... ואז למקלחת- ספק לפני ספק אחרי הדלקת הנרות.
סעודת שבת שרובה ניקור ונמנום ואח"כ אתה צולל למיטה או פותח את העיניים בכוח ויוצא אל גיורא, לא לפני שאתה מפנק אותי בתה בדיוק כמו שאני אוהבת.
ובבוקר הילדים קופצים עליך ומנסים להעיר אותך לתפילה.ומיד במוצ"ש נסגר בחדר עם הלפטופ או איזו חוברת צבאית, ואני רוצה לגנוב אותך עוד קצת, פותחת את הדלת, מריחה את הריח המוכר ואתה מרים את העיניים עם החיוך הידוע, כאילו אומר- נגמרה החגיגה חוזרים לעבוד...
כבר שנה שאני מחכה לאיזה ס.מ.ס.- 'אחותי צריך לדבר איתך דחוף.' ואני מחייכת לעצמי ומבינה ששוב אתה צריך עזרה בלהבין את הראש הדפוק של הבנות, או אולי יש מישהי חדשה על הפרק.
כבר שנה שאני מחכה לשיחות בענייני צבא על דיסטנס, על יושר, איך להתמודד עם חייל זה או קצין אחר,על מקצועיות מול אישיות, על חישול לעומת פינוק. מבטיחה לא לעצור אותך גם כשימאס לי.
בשיחות האלו למדתי ענווה אמיתית מהי. תמיד ידעת בדיוק מה אתה שווה. היית מנתח בצורה ברורה את העובדות- במה אתה לא טוב, מה יש לשפר, ובמה אתה פשוט מעולה. כל הזמן למדת, ניתחת, עמלת.
אני מחכה ומתגעגעת אבל יודעת שלא יהיה...

אני זוכרת היטב את הטלפון האחרון שלנו ביום ראשון שבוע לפני שנהרגת, ליבי אמר לי לזכור היטב איפה דיברנו ומתי ועל מה.
כמו בשבועות שלפני ניסיתי להתקשר ופתאום ענית. כמה שמחתי.
היית נשמע רגוע ונינוח, אך המילים היו קשות: בלגאן, חיילים מפחדים לעלות לטנקים, לא מבין עד הסוף אבל זה לא הזמן, מבצע פקודות.
ביקשתי את המספר של ה"ורד הרים" שתוכל לדבר עם אבינעם, אמרת שתברר. שאלתי איך הולך לכרמית וביקשתי רשות להתקשר אליה ואתה כל כך שמחת.
היית צריך ללכת, נפרדנו.
ובשבת באתי לאבא ואמא, להעביר איתם את התפילה והדאגה לך, לאבינעם ולשאר החיילים, ולא היה מי שיפנק וידאג.
ובמוצ"ש הניסיונות החוזרים ונשנים לתפוס אותך בפלאפון ויהי מה.
וצלצול הטלפון, הדפיקה בדלת, הצעקות, הבכי, הדממה.

ובכל זאת אני לא מצליחה לומר שאתה אינך עימנו. יש שיגידו:"היא עדיין לא קולטת, עם השנים היא תבין". אך איך אפשר לומר שאתה לא איתנו יותר כשרואים את הקצין שחתם בגללך להמשיך בצבא, את החבר שמחפש את דרכו לבורא עולם בעקבות חייך ומותך, ההורים שבעקבות הסרט עליך החליטו לתת לבנם להתגייס לקרבי, ניצולי שואה ששמעו את דבריך ולא מפסיקים להתרגש ולדבר על סגירת מעגל, אנשים שהיו בפעם הראשונה בשומרון כדי לחלוק לך כבוד והתרגשו לגלות אנשים אחרים, כמה תינוקות חדשים שבאו לעולם ונושאים את שימך, וכל המכתבים והטלפונים הבלתי פוסקים על כמה שריגשת ונגעת ועוררת.
חלק גדול ממך נשאר כאן ולכן לעולם נרגיש אותך איתנו, ש"צדיקים במיתתם קרואים חיים".

בניה היקר הייתה זו לא רק שנה של כאב וגעגועים, הייתה זו שנה של גבורה גדולה.
בראש ובראשונה של אמא ואבא היקרים, מהרגע הראשון היה ברור שממשיכים הלאה. עוד בלוויה בתעצומות נפש אדירים הם בחרו בקול להמשיך לחזק ולחיות. אנו עומדים משתאים ולומדים מהם כיצד לא מתעסקים בהאשמות, בוועדות חקירה ובהפגנות, אלא רק בלהוסיף אור וטוב, בלהעצים ולהנציח, בללמוד וללמד. שהרי מלומדים אנו שכשיש מלחמות בתחתונים יש מלחמות בעליונים וזוהי דרכו של עולם להתקדם, גם דרך משברים עד ללידה הגדולה. ובוודאי לא יצאנו למלחמה לא בשביל ראש ממשלה זה או אחר אלא על ייחוד ה', מתוך אמונה בצור העולמים אשר הולך ומחזיר את עם ישראל לעצמו ולארצו. ומכאן ברור שהמוות שלך לא היה לחינם אלא מתוך אהבת חינם.
וגבורה גדולה של האחים והאחיות שתמכו איש ברעהו למן הרגע הראשון ולאורך כל השנה, שחיים אותך בכל רגע ורגע בכל מעשה ומעשה כל אחד בדרכו ובמקומו.
גבורה של כרמית היקרה שנכנסה לתוך המשפחה בדרך הכי לא צפויה ולא רצויה. כבת בית היא לנו. אתה יודע כמה אנו אוהבים אותה. אני כל כך שמחה שזכית בקשר שכזה, שהספקת להיות אוהב ונאהב. ואני יודעת שלמרות הקושי הגדול גם כרמית שמחה שזכתה במתנה הזו.
גבורה גדולה של החברים שלך ושל אבא ואמא, של החיילים והמפקדים, שחלקם עדיין מתמודדים עם המלחמה ולמרות הקושי הפרטי- באים ובאים ולא עוזבים את אבא ואמא ובכך מזכירים להם כל יום שהם זוכרים אותך ואותם.

בניה, בשנה האחרונה למדנו על בשרנו שריבונו של עולם שהוא בעל מלחמות הוא גם זורע צדקות ומצמיח ישועות-
זה התחיל בלידה של מורשה ויהודה, כמה הם חיכו וכמה חיכנו כולנו, ודווקא ברגע הנורא מכל דפק בניה אורי על דלתות העולם הזה. זכות גדולה הייתה לי להיות בשעת לידתו, וצעקות הבקר של אמא וצעקות הלילה של הלידה, דם המוות ודם החיים מתערבבים אל מול עייני. דמים בדמים נגעו. ואין לך שעה גדולה ונוראה מזו.
ובתום השלושים בת אל היקרה מתארסת עם בנג'י שבקושי זכית להכיר, ולאחר הימים הנוראים עומדים מתחת לחופה. איתך.
ובערב פורים, בעוד אנו מנסים להבין 'ולשמחה- מה זו עושה', באה לעולם אורה המתוקה שלנו. אני יודעת שהיית שם וליווית את נשמתה הטהורה בדרכה אל הגוף, ולרגע שוב החיים והמוות מתערבבים. והשעה שעת 'לכו נרננה' ו'התנערי מעפר קומי' וקדושת השבת, שהיא מעין עולם הבא בו מברכים על הרע ' הטוב והמיטיב', מכסה את הכל. ולפתע החיים ברורים, מנצחים, מאירים. מאפלה לאורה.
והאור ממשיך והולך בשמחה הגדולה והמיוחדת בחתונה של אלישיב ויעל האהובים.
אנחנו מרגישים שאתה איתנו ובתוכנו בשמחה ובטוב שבאו עלינו, ומשתדלים בכל כוחנו לא להיכנע לחסר ולגעגוע, למרות ההכרה שאנחנו נמשיך בעז"ה להתחתן, להוליד, לפול ולקום, ואתה תמשיך להסתכל עלינו מהתמונה מחייך, בטוח, נצחי.

וכמה תפילות שהיו השנה. אולי תצרף את שלנו לשלך, שהרי אתה יושב במקום שאין קרוב ממנו:
תפילה על השבויים והנעדרים, שגם למענם יצאת למלחמה,
על הפצועים בגוף ובנפש שממשיכים להתמודד מידי יום ושעה עם המלחמה,
על  עמ"י כולו שיפקח את עיניו וליבו לעצמו, לשוב ולהכיר בהיותו עם סגולה, בהיותו חי בזמן הגאולה, ואז ירים ראשו ויאמץ לבבו אל מול האתגרים שבדרך.
וגם עלינו, המשפחה המצומצמת והמורחבת, על החברים- שנשכיל להיאחז בכח שלך וברוח שלך ולא ללכת שבי אחרי געגועי הגוף, שנשכיל להתחזק ולהיות גיבורים יותר, טובים יותר ובעיקר- ראויים יותר לחיים הללו.

בניה היקר לי כ"כ,
תודה על כל מה שנתת לי, ביודעין ובלא יודעין, בחייך ובמותך.

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית