האם חגית


"אולי אחרי הכל תגיע לשמים, אולי אחרי הכל תשמח מהחיים"...
כן בניה שלי, הגעת לשמים לפני שש שנים ואנחנו כאן ממשיכים ומשתדלים לשמוח מהחיים.
עומדת אני כאן שוב בכאב ובדמעות ובגעגועים. דווקא ביום הזה אמרו חז"ל שהנשמה יורדת – אז כן אני מרגישה אותך כל כך ולכן יותר קשה לי ביום הזה. בכלל שמברכים את חודש אב אני כבר במקום אחר...
נכון שהחודש הזה מתחיל אצלנו מהיום הראשון למלחמה ט"ז תמוז – אני קוראת לזה "החודש הזה לכם..." אבא ואני מתרוצצים בחודש הזה בין אזכרה לאזכרה של חיילים שלך וחברים שלך שנהרגו במלחמה. היינו רוצים להגיע לגולם אבל אי אפשר. גם כך זה מספיק קשה ומשאיר שריטות.
שש שנים וכל שנה נוספות לי תובנות חדשות. כתוב ש"מצווה על המת שישתכח מהלב". האמת היא שבהתחלה לא הבנתי ואפילו כעסתי – איך אפשר לבקש דבר כזה שנשכח אותך. אז קודם כל לשכוח – אף פעם לא נשכח, אבל עם הזמן הבנתי שהקב"ה עושה איתי חסד ועוזר לי שהכאב לא ישתלט על הלב שלי כל הזמן שלא תהיה נוכחות של הכאב כל הזמן. הלב והשכל מתחילים להתיידד ולהבין אחד את השני ואולי לזה התכוונו. היום אני יודעת לדחות בכי כשבא לי לבכות, אני יודעת להתגבר, לחכות או שאני בוכה בלב פנימה ללא דמעות, כדי שלא ישמעו או שלא אפריע לאחרים – אבל תאמין לי שזה עוד יותר כואב. למדתי שבכי זה מספוא שצריך לשחרר מין רעל ואח"כ טוב לך, אז אני מוצאת כל מיני פטנטים איך להתגבר וככל שהשנים עוברות אני יודעת איך לשלוט במצב, לחיות עם הכאב ויחד איתו להמשיך, לתת לו את המקום והזמן הנכון בלי שיפריע לאחרים אבל גם בלי לזלזל בו.
הייתי לפני כמה שבועות לנחם אצל אמא של חייל מגולני שנהרג בעזה, כמובן שבכינו ביחד אחת בזרועות השניה, ואחרי כמה דקות שנרגענו האמא שאלה אותי "עד מתי זה כואב"? אמרתי לה "חמודהל'ה, זה כואב עד 120 אבל לומדים לחיות עם זה לסחוב את זה על הלב, הגב, הכתפיים איפה שאת רוצה, ולהמשיך לצעוד".
פתאום אחרי שש שנים אני מבינה מה זה "אין דבר יותר שלם מלב שבור". מצד אחד הלב שבור אבל הוא לב שלם להיות שלם עם עצמך, כן אני שלמה וגאה עם מה שעשית בחודש האחרון במלחמה שהצלת חיים של חיילים ונלחמת בעוז ובנחישות כדי שיהיה שקט בצפון. לפחות כבר שש שנים שקט שם ב"ה וזה לא דבר של מה בכך.
אגב, הרבה אנשים אמרו לי שהם לא יגיעו לאזכרה כי הם בחופשה בצפון. אמרתי להם "סעו תהנו ורק תזכרו בזכות מי אתם יכולים לטייל בשקט ולהנות מהגליל היפה כל כך והפורח". אפילו ברגע זה ממש חברים מקיימים אזכרה במצפה בניה בצפון.
הזמן מבחינתי מאבד משהו מאז לכתך. יש דברים שנראים לי כמו לפני 100 שנה, למשל שקברנו אותך כאן באבן הקרה בזאת ומצד שני, יש דברים שנראים כמו אתמול, למשל שיצאת למלחמה שנפרדנו, היית כל כך גאה ושמח לצאת למלחמה. כן, זה מה שחינכנו אותך ואת אחיך.
אנחנו לא חיים כאן בשביל עצמנו אלא בשביל עם ישראל וכל אחד תורם כמה שיותר ואתה תרמת – ועוד איך תרמת. היום כששומעים בציבור כל מיני קריאות "אנחנו לא פראיירים" – שוויון בנטל – אני מתפוצצת ומתעצבנת. אתה חס וחלילה לא פראייר – אתה עשית מה שמצופה מכל יהודי בארץ הזאת לעשות.
אם להיות אמא לחמישה בנים ששרתו בצבא ההגנה לישראל זה פראייר – אז אני פראיירית גאה!
אם לגייס בן לצבא ההגנה לישראל כשקמים מהשבעה על אחיו שנהרג במלחמה זה פראייר – אז אני פראיירית גאה!
אם לשלוח בן למלחמה אחרי שאחיו לא חזר ממשלחה קודמת זה פראייר – אז אני פראיירית גאה!
אם להיות אמא לבת שנשואה לקצין קרבי בגולני – שכרגע ממש נמצא בעזה ולכן לא הגיע לאזכרה – אם זה להיות פראייר - אז אני פראיירית גאה!
ומה זה "שוויון בנטל"? זאת זכות לשרת המדינה, חובה שהיא זכות. ברוך ה' יש לנו על מה להגן ושיש עם מה להגן ויש עבור מי להגן. אשרי שזכינו להגיע לארץ, למדינה, לצבא שלנו, ואתה זכית להגן עלינו ועכשיו אתה כבר לא איתנו – רק בלבבנו.
בניה שלי, יש עוד הרבה לספר אבל לא אלאה את הציבור ואותך. דבר אחרון להיום – בעזרת ה' בימים אלו אמורים לעלות טרקטורים לשכונה חדשה שתיקרא על שמך – שכונת נופי בניה – בין הבית שנולדת לבית שנקברת, ממש ממש כאן. נדמה לי שזאת התשובה הכי הכי חזקה שאנחנו ממשיכים לחיות ולבנות – הרי לשם מה הלכת למלחמה, שנמשיך לחיות בארץ הזאת אז אנחנו ממשיכים!
"אולי אחרי הכל נשמח מהחיים"
אוהבת ומתגעגעת עד כאב, אמא
שכב בני בשלום, אמא מכסה אותך באהבה וגעגועים.

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית