האם חגית


הר הרצל-קרני שומרון, הר הרצל 5 שניות-קרני שומרון 5 שנים, הר הרצל-משה נפתלי קרני שומרון-בניה ריין, הר הרצל-אמא חדשה בוכה, קרני שומרון-אמא ותיקה בוכה
בניה שלי, חמש שנים עברו כבר ואולי עברו רק – לא יודעת מה אני מרגישה, מבולבלת, פעם זה נראה לי לפני המון זמן ופעם זה נראה לי שאתמול כן רק אתמול דפקו בדלת...
חמש שנים והזמן עושה דברים – כן לטוב ולרע. לומדים איך לחיות עם הדבר הזה – עם הכאב הזה, עם האין הזה, בעצם עם האין-יש הזה, החלל הזה שמנסים כל הזמן למלא אותו ולראות את חצי הכוס המלאה ולנסות למלא את החצי הריקה.
אני סוחבת את זה לכל מקום – אבל לפעמים זה יותר קל ולפעמים הכאב יותר כבד, אין כללים, יש ימים שזה כואב יותר ויש ימים שזה פחות אבל כואב. בכלל למדתי שהשכול זה משהו אישי פרטי ושונה אצל כל אחד, אין קוד התנהגות ואין חוקים או גבולות, נדמה לי שאת הכאב הזה אשא איתי עד יום מותי אבל הבחירה שלי היא מה עושים עם זה. אני כל הזמן מחפשת את הדרכים והדברים שיעזרו לי להתמודד עם הכאב הנורא הזה, תאמין לי בניה שאני משתדלת – לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.
אחת מהדרכים שלמדתי שכנראה עוזרים לי, זה שיחות בצה"ל ובבתי-ספר תיכוניים לפני גיוס, להעביר את המורשת שלך, את הערכים שלך של הנתינה האין-סופית והמסירות נפש מתוך ענוה ואמיתות. אני מעבירה את השיחות האלה לא כדי להאדיר את שמך חס וחלילה כי זה בדיוק מה שאתה לא היית רוצה, אבל דרכך, דרך הדוגמאות שלך – יש לי "כרטיס כניסה" לכל מיני מקומות שבחיים לא דמיינתי שאגיע אליהם. שילמתי כרטיס כניסה יקר, יקר מדי.
כשיושבים שבעה, תמיד אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד" – ברור שהמקום הכוונה לקדוש ברוך הוא, שרק הוא מנחם ונותן כוח להמשיך ונתפלל שימשיך לתת לנו כוחות. אבל כשלמדתי אחרי חמש שנים, שהמקום ינחם אתכם, הכוונה גם למקום שהבן אדם שהלך השאיר אחריו – הדברים שהוא עשה, אמר, כתב, פעל, החיילים שהוא חינך, הערכים שהעביר, הפצועים שהציל – אלו הדברים שנותנים לי כוח להמשיך, ואין לך מושג בניה כמה זה נכון לגביך – בכמה אנשים נגעת בחייך ובכמה אנשים אתה נוגע אחרי מותך, שנחשפו לאישיות המדהימה שלך ומנסים לקחת דברים ממך. אין כמעט יום שעובר ולא אתקל במישהו שיגיד לי משהו שקשור בך, אין חודש שלא נקבל טלפונים על הורים שקראו לילדיהם בניה – כי רוצים שבנם יהיה כמוך והם כלל לא הכירו אותך. כמה חיילים אומרים לי "אנחנו נלך לשיריון בגלל בניה" או מפקדים שמתקשרים ואומרים לי אחרי שיחה שלי איתם "לקחנו מבניה וניסינו ליישם כמה מהדברים שסיפרת על בניה בתור מפקד" וכו'. כמה שעושים ערבי מורשת לאורך, למשל שלשום אבא ואני היינו בערב כזה בבה"ד 12 שהוקדש לך ולמורשת שלך. בסוף הערב היה דיון בין המפקדים, האם תפקיד המפקד לחנך לערכים או רק להעביר מידע ואם כן – איך מחנכים לערכים כנו דמותו של בניה. היה תענוג של דיון והנאה לשמוע את המפקדים הללו – זה דור העתיד ברוך ה'.
חמש שנים והזמן לא מרפא את הגעגועים. אם יש משהו שהכי קשה לי זה הגעגועים, וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע – כאבי הגעגוע, התקפי געגוע, דקירות בלב – שזה מגיע בלי הודעה מוקדמת. היום אני כבר יודעת שאני צריכה להתרחק מאנשים לבכות לעצמי עד שיעבור "גל הצונמי" הזה עד לפעם הבאה.
וזה קשה, אוי בניה כמה הייתי רוצה רק לדקה, לשניה, לחבק אותך ולנשק אותך להסניף אותך. הזמן מקהה את התמונה, הכל יותר דהוי, מטושטש, רחוק כמרחק נגיעה אוי כמה כואב.
אגב נשיקות, זוכר את הפעם האחרונה שלנו, שנפרדנו כשלקחתי אותך למלחמה לבסיס בצופים – כן זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שאתה נתת לי שתי נשיקות מצלצלות מבלי שביקשתי כלל ואני לא החזרתי לך. בדרך כלל אני זאת המנשקת והפעם אתה נתת לי ומרוב הלך – שוק – לא החזרתי לך וזה חמש שנים שיושב לי על המצפון איך נפרדתי ממך בלי נשיקה – אני שקראת לי אמא פולניה-הונגריה שתמיד מנשקת.
החלטתי שאחרי חמש שנים אני חוזרת לאותו מקום בו נפרדנו, הבסיס בצופים, כדי לסגור מעגל ובאמת כשהגעתי לשם היתה לי חוויה מדהימה. הרגשתי אותך שם, היה לי מין חום בלב, ראיתי אותך שוב מנשק אותי, מנפנף לי לשלום ונפרד ממני לשלום כשגבך לא מופנה אליי. הלכת ברוורס כמו שאנחנו נפרדים מהכותל המערבי, כדי לתת כבוד עד הרגע האחרון. עכשיו ראיתי אותך שוב אחרי חמש שנים, שמעתי אותך אומר לי אמא תמשיכי בשליחות שלך בדרכך – כי "מה יחוש האדם ואין לו שליחות אמת בחייו".
"פעם קראתי את האדם מחפש משמעות – משפט אחד אני זוכר 'אם לאדם יש את המה יש לו את האיך'" כתבת לכרמית במכתבך, ועכשיו שמעתי שוב אותך. אז כן בניה, אני יודעת מה המה הזה – שהלכת להגן על ארצנו האהובה ואני גם משתדלת את האיך ואני יודעת שאתה גאה בי על כך וזה מה שנותן לי כוח להמשיך ולהעביר את האיך – תודה בניה.
יצאתי מהאוטו כשהגעתי לבסיס הצבאי בצופים והרגשתי אותך, הרגשתי שוב שאתה מנשק אותי והפעם אני מנשקת אותך בחזרה. סגרתי מעגל, כבר לא כועסת ולא מאשימה את עצמי שלא נישקתי אותך אז.
עמדתי שם די הרבה זמן, ניגש אליי הש.ג. ושאל אותי אם אני מחפשת משהו. אמרתי לו שכבר לא, ואז שאל אותי אם אפשר לעזור לי במשהו – עניתי לו שהוא כבר עוזר לי. שאל "במה הרי לא עשיתי כלום"? אמרתי לו בעצם זה שאתה משרת בצבא ההגנה לישראל ומגן עליי ועל כולנו. הבחור לא הבין אותי, בוודאי חשב איזו אישה מוזרה אומרת לו תודה על זה שמשרת את המדינה. ואולי אפילו נזכר בשיר של נעמי שמר על האיש המוזר שהסתובב בואדיות ובהרים ומלמל "ארץ ישראל לעם ישראל" ואני בן שלי, אולי מוזרה – אומרת אנשי ישראל לעם ישראל – ואנחנו משפחת ריין, אפילו שילמנו על זה ועוד איך שילמנו, אבל כן זה המחיר שמשלמים כדי לחיות כאן במדינה שלנו.
בשעה זו קוברים עוד חיילים ועוד אזרחים ששילמו בדמם כדי שאנחנו נחיה פה, אנחנו ממשיכים להגן ולשלם בשביל לחיות כאן במדינה שלנו צריך לדעת גם למות עבורה. נשלח מפה תנחומים למשפחות החדשות שהצטרפו לצערי למשפחת השכול – ליבי ליבי איתם. אגב, זאת המשפחה היחידה שאף אחד לא רוצה להיות בה. ברגעים אלו ממש מצטרף אליך משה נפתלי מעפרה אתה ודאי תדאג לו למעלה.
נשלח מפה החלמה מהירה לפצועים ושכל החיילים יחזרו בשלום. אגב, הרבה מהמפקדים שלך שרצו לבוא לכבד אותך היום התקשרו במשך הלילה והבוקר ואמרו שמבקשים לחזק אותנו מהדרום. אמרתי להם שאנחנו מבקשים מכאן לחזק את ידיהם ושולחים להם חיבוק ואהבה ושהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם ויצליח דרכם. באמת זו הזדמנות לומר תודה לחבריך היקרים ולחבר'ה מהצבא מהטוראי ועד הרב אלוף שבמשך חמש שנים ממשיכים לחבק אותנו. שלשום התקשר בני גנץ הרמטכ"ל החדש – אמרתי לו שכל הטלפונים של הצבא לא מובנים לנו מאליהם וזה הדברים שלא לוקחים את הכאב אבל נותנים לנו כוח להתמודד עם הכאב ועל כך אני מודה.
בניה שלי, אמור לקדוש ברוך הוא שאמא שלך מתה מגעגועים...אנא התפלל עבור כל עם ישראל שהקדוש ברוך הוא יזכור, כן יזכור, את כל עם ישראל.
בניה שלי, כל הזמן זה מנחם ונותן כוח – "כוח בניה", בדיוק עכשיו אנחנו קוראים בתורה בשבת את הפטרת "נחמו נחמו עמי" – אבל בניה שלי הכאב לא מפסיק "כאבי געגועים" – שמעת על זה? וזה כואב, חותך, דוקר אין מילים לבטא...וזה לא מפסיק רק מתגבר עם הזמן – הגעגועים – אני מרגישה לא כעס, לא עצב, לא תסכול או אשמה חס וחלילה – בשום אופן לא – אבל געגועים כן וזה כואב ואין תרופה ואין שליטה...

יש לי מריבות כל הזמן בין השכל ובין הלב, הרגש וככל שהזמן עובר – לצערי השכל מתחיל להשתלט על הלב וזה מפחיד...השכל אומר לך "תכניסי לך לראש כבר – הוא לא יחזור, לא תראי אותו יותר, ל תחבקי אותו, לא תכבסי לו את המדים, לא תבשלי לו מה שאהב", לא ולא ולא...ואני בוכה ולא מוכנה להשלים...אוי כמה כואב...אבל השינוי הוא שאני בוכה בוכה בלב...לא כמו בשנה ראשונה, שניה שהורדתי כנחל דמעה יומם ולילה בלי הפסק...עכשיו אני בלי דמעות עיני יבשו ואני בוכה בפנים – דימום פנימי – שמעת על זה? אין סופי כזה שמכאיב בפנים, אולי יותר גרוע שהדמעות יבשות כי זה יותר כואב....ואתה למעלה אומר לי אמא שלי "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." באמת בניה שלי שאני משתדלת מתאמצת מגייסת את כל הכמויות ומתפללת כל בוקר מחדש לקב"ה שיתן לי כוח להמשיך, אבל לפעמים אני אומרת אולי מספיק די, ניסית אותנו עכשיו תחזור...אבל אתה לא חוזר...

בניה שלי עוד "שריטה" יש לאמא – בית קברות. קשה לי לבוא לבית הקברות – פעמיים בשנה גם זה יותר מדי...אבל אין ברירה...חשבתי לעצמי למה כל כך קשה לי המקום הזה והבנתי שכאן בבית הקברות אתה פשוט מת, ממש מת, יש כאן מצבה – קבר, אבן קרה, שכתוב עליה שחור על-גבי לבן, רס"ן בניה ריין שנהרג במלחמה ולי זה עושה רע, זה מין מראה שמשתקפת מולך ואומרת לך את האמת. אולי זה מה שכתבת ביומנך במסע לפולין ש"המוות מלווה בכל" – זה הבית קברות, אבל אתה המשכת לכתוב ש"המוות הזה הוליד חיים". זה בדיוק הנקודה – שאתה בכל מקום חי, כל כך חי ממשיך...ודבריך נשמעים בכל כך הרבה מקומות – אין לך מושג כמה – פתאום הבנתי מה זה שכתוב בגמרא במסכת ברכות "צדיקים במיתתן קרויים חיים" – אין לך מושג כמה אתה חי בכל הארץ – אני לא אוהבת את המילה "מורשת" כי הפכו אותה בארץ למשהו זול מידי – כל דבר מורשת, אבל הדברים שכתבת ביומנך השאירו רושם עז והשפעה עמוקה ולכן הדפסנו את הספר ואני מבקשת את סליחתך שוב, אבל זה לא כדי להאדיר את שמך אלא כדי להעביר את הערכים שחונכת וחינכת את פיקודיך ושאתה וגם אני חושבים שצריך להעביר הלאה לדור הבא.

אני מסתובבת בכל הארץ בשיחות בכל מיני פורומים ו"בזכותך" במרכאות, מגיעה למקומות שלא חלמתי שאגיע – מנהלל דרך לוחמי הגטאות בתי ספר בערים ובקבוצים ועוד. למשל הייתי לא מזמן ב"גבעת חביבה" – מודה פעם ראשונה, המנהלת ביקשה שאכנס להשתלמות מדריכי פולין שבמקרה היתה באותו יום. היא הציגה אותי בתור אמא של רס"ן בניה שכתב יומן מסע לפולין – מסתבר שהרוב שם שמעו עליך ולכן היית צריך לראות פתאום כולם קמו על רגליהם כשעליתי לבמה ומחאו כפיים, אני שכל כך הרגשתי אותך שם – כמו הרבה פעמים, וידעתי שזה לכבודך – הסתובבתי לראות איפה אתה מרוב שכל כך נכחת שם...וכן זה קורה לי כל הזמן – אתה נמצא שם כל כך חזק דרך הדברים החזקים והחשובים שלמזלי כתבת ולכן הוצאנו את היומן להעביר את המסרים הלאה...אני כבר רגילה לקבל מדי פעם טלפון מאושוויץ "חגית תקשיבי מקריאים כרגע קטע מיומן בניה" או טלפון מטרבלינקה – "חגית תקשיבי לשיר קחי אותי איתך לזכרו של בניה" וכו'. בסיום כל שיחה אני מבקשת מהתלמידים, חיילים שכל אחד ייקח ערך אחד או מידה אחת של אמת, ענווה ועוד דוגמאות שאני נותנת בשיחה ויחליט שהוא משתפר בהן בשנה הקרובה וזה שכרנו.

בניה שלי, יום שישי היום ולא נעכב את האנשים, רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת לימי השישי שלך – הרי זה היום שלך – היום שהיית מגיע הביתה אחרי שבועיים-שלושה, אני מתגעגעת איך היית מגיע ישר למטבח כמו רוח סערה, ניחוחות השבת מיד התערבבו עם ניחוחות ריח הטנק – הגריז עם ריח הזיעה – שלא התרחצת כמה ימים, ואתה ישר זורק את התרמיל על הרצפה במטבח, נותן לי נשיקה – לא כי אהבת לנשק – אלא כי כיבדת אותי מאוד וידעת שלאמא זה חשוב, אח"כ נכנסת עם חצי גוף למקרר, בודק את האוכל, מכניס את הידיים לסירים – מדלג אל התנור – ובסוף מכריז – כמה התגעגעת לריח ולאוכל של הבית ואני כל פעם הייתי מעירה לך שתשטוף את הידיים ותיקח לך צלחת וכף ותשב לאכול נורמלי אבל זה לא עזר לי וזה תמיד חזר על עצמו...היום כשאני חושבת על זה כמה הייתי משלמת בשביל הידיים האלה עם שמן הטנקים שנכנסת לסיר וריח הטנקים שנכנס למטבח, מצידי שייכנס טנק שלך הביתה עם הריח הזיעה והגריז העיקר שתבוא...אוי כמה אני מתגעגעת גם לדברים שלא אהבתי...בדיוק אהבתי

בניה שלי לא סיפרתי לך כלום מה שקורה בבית על אבא שברוך ה' הבריא, על אחיינים חדשים, תמונות של חברים שאיתנו הולכים כמו גדולים, הרבה ילדים חדשים שנולדו וקרויים על שמך אפילו הלילה היום עודד חברך באוסטרליה הביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו ובברית נקרא בניה.
יום שישי היום ולא נאריך יותר, רק עוד דבר אחד רציתי לספר לך על גלעד שליט שלנו ודאי שמעת על הויכוח שמתנהל כאן בארץ – על המחיר שכולם מדברים עבור שחרורו – כולנו רוצים לראות אותו בבית, אבל כל ה"פסטיבל" שעשו בצעדה האחרונה – לא אהבתי בלשון המעטה – לא יכולתי לשבת בבית ולהשאר אדישה. כשמשפחת שליט הגיעה ללטרון, אני נסעתי לפגוש אותם דוקא שם בלטרון – כמה סמלי. חיבקתי את אביבה, הייתי איתה בכאבה ונתתי להם את היומן מסע שלך לפולין – שקראנו לו "קחי אותי איתך". אמרתי לאביבה שאני לוקחת אותך – את דבריך בארץ ומסתובבת עם המסרים שלך – זה מה שנשאר לי, אבל להם בעזרת ה' הם ייקחו את גלעד אליהם וביחד יצעדו בארץ וכשהוא יגיע שתקרא את היומן שלך ביחד איתו. בינתיים אני מתפללת לקב"ה שייתן עצה טובה ונכונה לשריה ויועציה של מדינת ישראל ונזכה לראות את גלעד בחיק משפחתו בריא ושלם וכמו שכתבת ביומנך ש"הדרישות הן גדולות וכבירות ומי יתן ויהיה בי ובנו הכוח לעמוד בהם" – אז אנא התפלל לבורא עולם – הרי אתה קרוב אליו ותבקש רחמים על כולנו.
נוח בשלום בני הפנים היפות של הארץ הזאת

 

 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית