מתנדב עד הסוף

מאת עפרה לקס 23.3.07

"בניה היה כל-כך מושלם שידעתי שהוא רק פיקדון, שאני רק שומרת עליו ושהקדוש ברוך הוא ייקח אותו אליו. לא ידעתי מתי זה יקרה, קיוויתי שהוא יתחתן ויביא ילדים. היום אני מבינה שזה שיקול אגואיסטי, ממש דרישה חוצפנית, שהוא ישאיר אחריו אלמנה ויתומים".

כך אומרת חגית ריין, אימו של רס"ן בניה ריין, וממשיכה: "וידעתי עוד משהו, שאני אלך אחריו עם דגל ישראל, שהוא ימות למען המדינה. כשהוא היה נוסע לטיול ידעתי שלא יקרה לו כלום, כי הוא מיועד להיות הרוג מלכות, לעלות השמימה באמצע מלחמת מצווה".
רב סרן בניה ריין נהרג במלחמת לבנון השנייה, בעיצומו של ניסיון לחילוץ פצועים. במלחמה האחרונה הוא סיכן את עצמו עשרות פעמים כדי להציל, להביא אספקה ולסייע במידע מודיעיני. בשבוע שעבר הכריז אלוף פיקוד המרכז על הענקת צל"ש לבניה ולצוות הטנק שלו, שנפגע ישירות מטיל שהרג את ארבעת יושביו.
"הצל"ש הזה לא חידש לנו הרבה", אומר שמעון האב. "הוא עשה רק דבר אחד, שבמקום שידברו כל הזמן על הפשלות והמחדלים, ידברו על החיילים והקצינים ועל סיפורי הגבורה של המלחמה הזאת. זה עושה יחסי ציבור למסרים ולמורשת שהם השאירו אחריהם".
ככל שזה נוגע לבניה, 'מסרים' פירושם צניעות, התנדבות, יושר ומסירות. ומבחינת ההורים, כל אלה הם 'כוח בניה' האמיתי. כוח שנושאים היום פקודים וחברים, מכרים וקרובים, וגם סתם אנשים שפגשו את בניה בדרך

מתנדב בחופשות
על השולחן בפינת האוכל של משפחת ריין פזורים אלבומי תמונות ומחברות, וקטעי מכתבים של בניה ועליו. מן התמונות נשקף גבר צעיר ויפה, עיניו הבורקות משרות ביטחון וישירות. אתמול היו כאן החברים, שהגיעו לשיעור החודשי והפכו בתמונות ובזיכרונות. הם בונים אתר אינטרנט שיציג את דמותו ואת מורשתו.
המפגש איננו קל לשמעון וחגית, ולא רק בגלל הקושי לחשוף ולגעת בכאב. "בכל פעם שאני מדברת עליו אני מבקשת ממנו סליחה, כי כל חייו הוא ברח מהכבוד. אבל אני חייבת לספר עליו, כי אני רוצה להעביר הלאה את המורשת שלו".
בניה, הבן השלישי למשפחת ריין, נולד בקרני שומרון לפני 27 שנים, הברית הראשונה במועדון היישוב. הוא למד ביישוב מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. את התיכון עשה בישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים.
בתקופת התיכון נהג בניה לבלות את החופשה הגדולה בדרך משלו: הוא היה רץ מקייטנה של איל"ן לקייטנה של 'זיכרון מנחם', ומהתנדבות כזאת לאחרת. חגית: "הייתי אומרת לו: 'בניה, קצת חופש', אז הוא היה אומר: 'אמא את לא מבינה, בישיבה לא מתנדבים, אז אני צריך לעשות את זה עכשיו'".
בכל שנות ילדותו גילה בניה רגישות לסביבה, אם זה כשהיה בן שמונה, כשנקש על דלת ביתו של ילד חדש ביישוב והודיע לו: "אני כאן אם תצטרך משהו", ואם כשביקר את ילד השכנים שחלה, כשבידו שוקולד ובפיו איחול: "שיהיה לך משהו מתוק".
אחר-כך הקימו בניה וחבריו לייסד קרן על שם חברם, מתניה ציינוירט, שמארגנת פעילות התנדבותיות עבור השישית והשביעית בישיבת 'נתיב מאיר', ובכך היה גם תיקון לתחושת חוסר הנתינה שהיתה להם כשהיו בישיבה. מאז שנפל בניה הפך שמה של הקרן ל'קרן רעים', על שם שני החברים. בניה הפך להיות מהמונצחים.

מאיפה המנוע לפעילות החסד הזו שלו?
אני שואלת וההורים מגמגמים. אמו של בניה, חגית, היא עובדת סוציאלית במקצועה, ועוסקת בליווי אלמנים ואלמנות כבר שנים ארוכות. בכיסה זכויות רבות על בנייה ושיקום של משפחות. אנשי קרני שומרון יודעים לספר שהיא גם מהווה כתובת עבור כל מי שזקוק לסיוע ביישוב. 'חסד' הוא מושג מוכר בבית הזה. אין ספק שבניה דומה לאמו, ולא רק חיצונית.
בסיום התיכון למד בניה במשך שנה וחצי בישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים, וסיפר לחברו שהוא לומד "הרבה הרב קוק" כדי להגיע ספוג באהבת העם והארץ לפרק הצבא

מצטיין בשקט
חבר סיפר להורים של בניה, שכבר בהיותם בני 13 אמר לו בנם כי הוא ילך לשריון. "זו לא חכמה ללכת רק לסיירות", אמר בניה הקטן. "גם בשריון צריך את הטובים. אני אגיע עד תפקיד מח"ט, כי עד אז אפשר להשפיע, אחר-כך אני אעזוב".
וכך היה. בניה, בעל כושר טוב (נהג לרוץ מרתונים) ומוטיבציה גבוהה, התגייס לשריון והגיע לקורס קצינים, שאותו סיים בהצטיינות. חגית: "הוא לא סיפר לנו שהוא מצטיין, ובטקס, כשקראו את שמו ברמקול הסתכלתי ימינה ושמאלה, ממש התפדחתי. בסיום הטקס אמרתי לו: 'בניה, למה לא סיפרת לי?' והוא ענה בנחרצות: 'אמא, ככה תאהבי אותי יותר או פחות? זה מה שמשנה לך?' נכנעתי ואמרתי לו: 'אתה צודק'".
בסיום הקורס נשאר בניה בשיזפון והדריך קצינים. בקיץ תשס"ג הוא החל את לימודיו באקדמיה הצבאית, תכנית אקדמיזציה לקצינים מצטיינים. גם את התואר הוא סיים בהצטיינות, אבל את זה ידעו הוריו רק לאחר מותו, שנה שלמה אחרי שהסתיימו הלימודים. הוא מצדו לא חשב לספר להם בכלל.
בהיותו באקדמיה קיבל כל קצין פרויקט חברתי. הרוב נטשו אותו באמצע, אבל בניה התעקש להתמיד. המשימה שלו היתה קידומו של בחור מ'בית השנטי', בית לנערים ונערות שנפלטו ממסגרות שונות. בניה החליט שהוא יעביר את הבחור בגרות, ובמאמצים רבים השניים אכן הצליחו. לאחר המלחמה הודיע הנער להוריו של בניה כי הוא עומד להתגייס לצה"ל.
בשנתיים שהיה באקדמיה הפך בניה, שלא בכוונה, למדריך למורשת ישראל. הכול החל בצום גדליה, כשהוא הודיע למפקד שלא יוכל לרוץ עקב הצום. המפקד ביקש ממנו להסביר מהו הצום הזה, וכששמע את ההסבר ביקש מבניה לשתף את כל החיילים בידע שלו. מאז, לאור ההתעניינות, נהג בניה להכין שיחה קצרה על כל חג או מועד ולהעביר אותה לחיילים.
בדרכו בצבא רכש בניה חברים רבים, רובם לא דתיים. הוא לא החזיק בתיאורית 'העגלה הריקה', והאמין שיש מה ללמוד מהם ומהערכים שלהם. מנגד, הם כיבדו אותו, השלימו לו מניין אפילו בלי שיבקש, הכינו לו אוכל כשר בשמחות שלהם, ובתום המלחמה סיפרו החיילים איך הוא קידש בשבת על מיץ מקופסת שימורי תירס, ושר איתם את השיר של עוזי חיטמן ("אדון עולם").

המ"פ המסתובב
בתום לימודי האקדמיה הפך בניה למפקד פלוגת טירונים. הוא הדריך פלוגה במשך ארבעה חודשים, ואחרי כן היה חלק מתכנית פיילוט שבה עוברים טירוני השריון שמונה חודשים תחת סגל פיקוד אחד.
נאמן לדרכו, החליט בניה שאם הוא קיבל קבוצת חיילים לתקופה כה ארוכה, הם יתנדבו. הוא לא שאל איש, ובכל יום שישי, במשך שמונה חודשים, נשלחה מחלקה אחרת מהפלוגה שלו ל'בית גיל', בית לאוטיסטים בגבעתיים. ביום חמישי החיילים היו חוזרים הביתה, וביום שישי בשמונה בבוקר הם היו מתייצבים במוסד הזה, להתנדבות חובה. והפעילות הזאת גם דחתה אימונים. חגית נזכרת איך בניה נכנס באחד השבועות הביתה ואמר בתדהמה: "אמא, יש חיילים שהם בני 18 בארץ הזאת ואף פעם לא התנדבו, את מאמינה?".
מן השנה שבה שימש בנם מ"פ של טירונים, קיבלו הוריו תגובות רבות של חיילים ושל עמיתים לסגל. הם סיפרו שבניה לא הקפיד על דיסטנס, ולמרות שעבור טירונים מפקד פלוגה הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוקים עלי אדמות, הוא לא נרתע מלצ'פח את הש"ג ולשאול לשלומו, הקפיד לבקר חיילים בודדים בבתיהם ולהביא להם אוכל, והשתדל שחיילים שפוגשים אותו במקרה לא יצטרכו להצדיע לו. "הם קראו לו המ"פ המסתובב", אומר שמעון, "כי בכל פעם שהוא ראה חיילים הוא הסתובב, כדי שלא יצטרכו להצדיע לו".
בתום מסלול ההכשרה הזה קיבל בניה את התואר 'מ"פ מצטיין', הפלוגה שלו היתה המצטיינת וכל שלוש המחלקות שתחתיו גם הן קיבלו 'מצטיינות'. גם את זה גילו ההורים רק בשבעה, כי כשהם ביקשו לבוא לטקס הסיום הוא סירב בתואנה שזה יעשה לו 'פדיחה'. "כשבניה חזר מהטקס, שאלתי אותו: 'איך היה?' אז הוא אמר: 'היה בסדר, אבל אל תשאלי – האוטיסטים לא יכלו לבוא כי ירד גשם'. זה מה שהעסיק אותו".

כוח בניה נחלץ לעזרה
המלחמה מצאה את בניה בטיול. הוא היה ב'רגילה' בין תפקידים. "פעם ראשונה שהוא יצא לרגילה רצינית", אומר שמעון, ומספר: "כל יום הוא היה מתקשר ושואל אותנו אם המג"ד התקשר, אם הזעיקו אותו".
בניה, שסיים את הדרכת הטירונים, היה אמור לקבל כעת פיקוד על פלוגה מבצעית. אבל בעת מלחמה, ולפני שהספיק להכיר את החיילים, סירב המג"ד לתת לו את הפיקוד. אבל בניה לא ויתר. חגית: "הוא הלך לצופים, כל הגדוד היה כאן בתעסוקה. המג"ד אמר לו 'לך הביתה', אבל הוא השיב: 'אני לא הולך הביתה כל עוד תושבי הצפון לא חזרו הביתה. בשביל מה אני בצבא? לאיזו מטרה למדתי כל הזמן הזה?'".
את האימון החטיבתי שלפני עליית החיילים ללבנון הכין בניה. היה לו ניסיון רב בהדרכה ובאימונים. כעבור שלושה ימי אימון הוא החל לבנות לעצמו כוח חילוץ, שכלל בדרך-כלל שני טנקים, כמה 9-D ונגמשי פומ"ה – הכול לפי המשימה. הכוח, שלא היה כבול לחטיבה זו או אחרת ופעל לפי תושיית מפקדו, לא קיבל שם קוד, אלא נקרא 'כוח בניה'. החיילים התחלפו בכל כמה משימות, כי בניה רצה לתת להם לנוח. האיש היחיד שלא נח בכל הסבבים האלה היה בניה.
בגזרה המזרחית שבה פעל בניה היו בעיקר שלוש יחידות: צנחנים, נח"ל ושריון, וחוסר הדיסטנס כלפי פקודים של בניה פעל גם כלפי מעלה, אל בכירים ממנו. הוא עבד ישירות תחת מפקדי החטיבות, והם נעזרו בו רבות. 'כוח בניה' הספיק לעבוד עם הצנחנים, השריון והנח"ל, ולמעשה היה כולבויניק לעניינים שאיש לא העז, רצה או יכול היה לעשות. בסופו של דבר 'הספיק' בניה לפעול לכל אורך המלחמה הקרקעית.

דמות שלווה בכאוס של המלחמה
בעת השבעה הגיעו מנחמים רבים שאמרו להורים: 'בניה הציל אותי'. כך היה כשפומ"ה של ההנדסה הקרבית חטפה טיל נ"ט. "יושבי הפומ"ה לא עיכלו שהם במלחמה. בניה עבר שם, שלף אותם אחד אחד מהפומ"ה והכניס אותם לטנק". עכשיו היו בטנק שלו 12 איש. בעודו מחלץ אותם צעקו עליו חיילי ההנדסה שהוא חונק אותם, כיוון שהוא השליך פצצות עשן כדי למסך את האירוע. "הם סיפרו שהוא אמר: 'עדיף שתיחנקו מהעשן מאשר שתיהרגו'. כשהוא סיים להכניס את השמיני בא עוד נ"ט ופוצץ את הפומ"ה", מספרת חגית.
שמונת החיילים הגיעו לבית המשפחה. החובש שבהם תקע את סיכת החובש בספר המנחמים, הצדיע ואמר: "זה שלך". בניה חילץ את הצנחנים שנלכדו בבית בראב א-תלתין לאחר שחיזבאללה הפגיז אותו, ומאחוריו עוד עשרות חילוצים. באחת הפעמים, כשהגיע לחלץ פצועים תחת אש ביקשו כמה כלים לסייע לו, אבל הוא גירש אותם ואמר שיחזרו לתוך הבתים, כי מספיק שהטנק שלו מטווח, אין צורך בלקיחת סיכונים מיותרים.
חיילים שבאו במגע עם בניה במהלך המלחמה מספרים שהיה רגוע ושקט, אי של ביטחון בים של דאגה ואי וודאות. מי ששמע אותו בקשר, או פגש אותו אפילו לכמה דקות, קיבל כוחות מהשלווה העילאית הזאת. חייל מילואים מבאר שבע שלא הכיר אותו קודם הגיע לקרני שומרון לנחם, וכך כתב: "רק כמה רגעים חטופים במוצב ובארץ אחרת, מלוכלכים מיוזעים, עייפים, עטופים במדים. מתוך כל העטיפות יוצא מבט של צחוק וקריצה וטוב שלא נגמר ולא ייגמר. אתה היית כאן, אבל אתה גם משהו אחר, משהו מלמעלה, משהו קצת גדול מאיתנו".
באחת הכניסות של בניה פנימה הוא קיבל פקודה לירות לעבר קבוצת מחבלים, אך סירב ואמר שהוא חושב שאלו הם חיילי צה"ל. הוא הסביר שהאנשים עומדים בקבוצה גדולה, והמחבלים לא פועלים כך. הוא ירד לקראתם עם הטנק הבודד שלו, חשוף וללא חיפוי, ואכן גילה שמדובר בחיילי גדוד 13 של 'גולני'.
שמעון: "הוא לא פחד. ברגע שהוא היה משוכנע לטעמו שהירי לא מוצדק, לא היה לו פחד".
על עשרות פעולות כאלה ודומות להן, יקבלו הוריו של בניה צל"ש בשמו, מאלוף פיקוד מרכז.

ידעתם מה הוא עושה במלחמה?
חגית: "היתה לי שיחה אחת איתו במשך המלחמה שבה שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר לי שהוא כוח חילוץ. וכששאלתי מה זה, הוא אמר שאשאל את מוריה אחותו, שנשואה לקצין. הוא לא רצה כל-כך להגיד לי. ידענו רק שהוא נורא עסוק, כי לא היה לו זמן להרים טלפון הביתה, וככה סתם הוא היה תמיד מתקשר, כדי לכבד אותנו. הבית והמשפחה היו לו מאוד חשובים".

"הכול זה הכול"
בניה התגייס לשריון לפני 8 שנים. במעמד הגיוס, בבקו"ם, החלה חגית לבכות. בניה לקח אותה הצידה ושאל: "אמא, מה קורה?". "אמרתי לו שאני שמחה שהוא מתגייס, ושהוא ילך להגן על הבית ועל הארץ שלנו, אבל גם אמרתי שאני מכירה אותו שהוא עושה הכול בשלמות ועד הסוף, לא בגלל שצריך להצטיין, אלא בגלל שהוא ראש גדול. אז הוא לקח אותי עוד יותר הצידה, תפס אותי ככה ביד ואמר לי: 'אמא, אתם חינכתם אותנו לתת הכול, ולפעמים הכול זה הכול, ואת זה תזכרי'.
"את המשפט הזה סחבתי 7 שנים ולא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לבעלי, והלכתי איתו. במלחמה אמרתי לכרמית, חברה של בניה, 'יש לי משהו לספר לך פעם'. כל יום אמרתי לה את זה, והיא הבינה שמדובר במשהו רציני. כל יום אמרתי לה: 'עוד לא הגיע הזמן'. וכשזה קרה, סיפרתי לה. שחררתי את זה". חגית נושמת נשימה עמוקה.
בניה מיעט להטריח את ההורים שלו בענייני הסעות לצבא, ובעצם ביקש מהם עזרה בנושא הזה רק פעמיים. הראשונה, כשהתנדב ללכת ליומיים לכלא צבאי, כשאחד מפקודיו זרק רימון אמיתי במקום רימון דמה ("הוא כל-כך שמח שהלך לכלא. הוא חשב שכל קצין חייב לעבור את החוויה הזאת לפני שהוא שופט את פקודיו"). והפעם השנייה היתה למלחמה.
"לקחתי אותו באוטו, וכשנפרדתי ממנו לפני המלחמה ידעתי שנפרדתי ממנו, ובמלחמה פשוט ישבתי וחיכיתי. כששמעתי שנהרגו חיילים הייתי נוסעת הביתה ומחכה. אם עברו שעתיים-שלוש ולא אמרו כלום, המשכתי הלאה. בשבת ההיא, האחרונה, לא מצאתי לי מנוחה. כל הזמן חשבתי על בניה".
עם צאת השבת כתבה האם לבנה כמעט 20 הודעות טקסט, מבקשת שלא יחשוש להעיר אותם משנתם ושיתקשר גם באמצע הלילה. בשעה 2.30 לפנות בוקר צלצל הטלפון וחגית זינקה. היא היתה בטוחה שזה בניה, שקרא את ההודעות ומתקשר להרגיע את הוריו. אבל על הקו היה אבינועם, חתנם של שמעון וחגית, סמג"ד בסיירת אגוז. הוא הודיע לחגית שהוא כאן ושתרד למטה ותפתח את הדלת.
"אמרתי לו איזה כיף, כי גם הוא היה במלחמה". אשתו של אבינועם והבת הנשואה השנייה היו בבית ההורים, כי הבעלים היו מגויסים. חגית היתה משוכנעת שאבינועם קפץ לראות את אשתו והילדים. "ואז אני פותחת את הדלת, ורואה מאה חיילים עומדים לפני. במציאות היו שמונה חיילים, כולל רופא וחובש וקצין העיר, כי הם ידעו שיש כאן הרבה אנשים. זה מראה שאני לעולם לא אשכח. כשפתחתי את הדלת ישר הבנתי. צעקתי 'בניה', וזהו. חלק מבני המשפחה חשבו שהוא הגיע ושמחו, וחלק הבינו".

לא מתעסקים בפאשלות
העבודה שלך לאורך השנים, עם אלמנים ואלמנות, הכינה אותך במשהו?
"כן, זאת הפרוטקציה שהקדוש ברוך הוא עשה לי", אומרת חגית. "אני לא נבהלת מתהליכים שעוברים ושיעברו עלי, אני יודעת מה צפוי לי. ועם מה אני אחיה מעכשיו ועד 120".
יכולת לחשוב שזה יקנה לך חסינות מסוימת, כיוון שאת עושה חסד עם כל-כך הרבה אנשים שאיבדו את היקרים להם... "הבת שלי אמרה: 'חשבתי שלנו זה לא יקרה, כי את כל הזמן איתם'. אבל אני יודעת שמי שקובע זה הקדוש ברוך הוא".
איך אלמנים ואלמנות שליווית הגיבו על מה שקרה לך?
"מאוד מאוד קשה. בהספד שלי את בניה ביקשתי מהם סליחה, ואמרתי שלא על מנת זה הכרתי אותם. לא הייתי צריכה להוכיח להם בקרבת דם שאנחנו משפחה, גם ככה הרגשנו כאלה. היו להם הרבה שאלות איך זה קרה לנו. ואני אמרתי להם שלשאול מותר, אבל תשובות אין לי".
חגית ושמעון לא מדברים פוליטיקה ולא מתמקדים בפאשלות ובמחדלי המלחמה, אף-על-פי שהם יודעים הרבה על מה שהתרחש שם, גם בדברים הקשורים לחילוץ גופת בנם. זה לא שהם הולכים אחרי החלטות הפוליטיקאים בעיניים עצומות, אבל הם קיבלו על עצמם שלא לעסוק בזה, אלא בחיובי.
איך אפשר לשלוט על המחשבות שלא ילכו לכיוון הזה? הרי מדובר בפאשלות שהן בידי אדם ולא בידי שמים.
"קודם כל, יש מישהו למעלה והוא קובע. ואני יודעת שהוא קבע שב-20.40 במוצאי שבת הוא לוקח את בניה, וזה לא משנה מאיזה טיל ואיפה הוא היה ואם זה ביום או בלילה. מה שמחזק אותי הוא הידיעה שהוא נהרג בדרך להציל טנק אחר. בניה נלקח בסוף המלחמה, והקדוש ברוך הוא ייעד אותו להציל אנשים עד הרגע האחרון. כל המלחמה הוא עשה מעשי גבורה, נון-סטופ".
המעניין הוא שכל סיפורי הגבורה והתעוזה אינם מפילים את שמעון וחגית מהכיסא, למרות שדברים רבים גילו על בנם רק אחרי מותו. חגית אפילו לא ידעה מה היתה הדרגה של בניה כשהוא נהרג. הוא נהג לפשוט את המדים בכניסתו לבית, כדי לא להראות את הדרגות. "יש אמהות שאמרו לי: 'לא ידעתי שהבן שלי הוא כזה וכזה', אבל אצלו אין משהו שאני יכולה להגיד שלא ידעתי. אמרתי לך, כל חייו הוא היה צל"ש אחד גדול".

ממשיכים להתנדב
בניה נטמן באדמת קרני שומרון, ביום שלישי, כ"א במנחם-אב. בלוויה נכחו קרוב לעשרת אלפים איש. "היתה לו לוויה כמו לאדמו"ר", מספרת חגית. "אמרתי לו: 'בניה, כל חייך ברחת מהכבוד, תראה מה הקב"ה סידר לך'".
מדוע החלטתם לטמון אותו בקרני שומרון? אתם לא חוששים מאפשרות של גוש קטיף ב'?
שמעון: "לא הייתה שאלה בכלל".
חגית: "לא היה לנו ספק ספיקא. פה הוא נולד ופה הוא ייקבר, במקום הכי יפה, בוואדי כנא שהוא אהב כל-כך.
"נושא הגירוש מגוש קטיף השפיע מאוד על בניה", היא ממשיכה. "ברוך ה' הוא לא היה שם. הוא רק לקח אחר-כך את החיילים שלו במסגרת סדרת חינוך, לעזור ולפרק חממות. היה לו קשה מאוד עם הנושא הזה, והוא אמר לי: 'אמא, אם תהיה התכנסות אני לא בכיס של הצבא, אני חתום לעוד שנה-שנתיים. תגידי, ללכת לנהל בית ספר בשדרות זה לא שליחות?' הוא נשאר בצבא כל זמן שהוא הרגיש שהוא יכול לתרום. הוא הרגיש שהוא מחנך בצבא. הוא היה מחנך בנפשו".
בעת השבעה, אמרה חגית למח"ט שבא לנחם כי היא רוצה שההתנדבות ב'בית גיל' תימשך. ואכן, ההורים כבר נכחו בטקס הסיום של מחזור הטירונים הקודם, שהקפיד להתנדב שם, וגם המחזור הנוכחי, ממשיך במסורת.
למרות שחגית שלמה מאוד עם מעשיו של בניה לאורך כל הדרך ועד רגעיו האחרונים בעולם הזה, היא מספרת על כאב חונק, עוצר נשימה, ועל נדודי שינה: "האינסטינקט הכי בסיסי של אמא זה להגן על הילד שלה, ואף-על-פי שאני יודעת שלא הייתי יכולה להיות במלחמה כדי להגן עליו, לפעמים אני מתעוררת בלילה ושומעת אותו אומר: 'אמא, איפה היית? למה לא שמרת עלי?'".

"חבקו את השכולים"
חגית אומרת שהחברה הדתית מחבקת ותומכת במשפחות שכולות ושהמציאות איננה כזאת בחברה החילונית. היא מציעה להביא מהחוסן והחמימות האלה לאחינו שאינם חובשי כיפה. אומרת, ועושה. כשבני המחזור של בעלה, שמעון, הגיעו אליהם לביקור לפני פורים, היא נתנה לכל אחד מהם שמות של שתי משפחות שכולות לא דתיות, וביקשה שישלחו להן משלוח מנות.
"התגובות היו מדהימות", היא מספרת. "אנשים סיפרו שהם לא הצליחו לצאת מבתי המשפחות שעתיים ושלוש, כי האנשים כל-כך רצו לספר, וסוף סוף היה מי שהקשיב". גם לפני פסח, היא אומרת, זו הזדמנות להיכנס לשכן או מכר, ואפילו למשפחה שכולה שלא מכירים, ולהעניק לה חום, אהבה והזדהות. מבחינתה, גם זה אחד המסרים של בניה, שאהב חילוניים ודתיים כאחד.
לצד הדברים החמים שהיא מרעיפה, חגית גם מבקשת לתקן משהו בכל הקשור לקבלת האבל, בעיקר בציבור הדתי: "החברה שלנו לא נותנת להתאבל. אנשים לא יכולים לראות אנשים עצובים, במיוחד בן אדם שהוא כאילו חזק. 'חגית, אני לא יכולה לראות אותך בוכה', אומרת לי חברה. את יודעת מה? אל תסתכלי. אני במקום שמותר לי לבכות ואני צריכה לעשות את זה, וזה חשוב. לא סתם יש לנו שבעה ושלושים ושנה. את רואה אותי בוכה? תנגבי גם את דמעה, מה יש? הכאב הוא גדול".
יש לכם חתן, סמג"ד ב'אגוז' ובן שהתגייס לפני ימים ספורים ל'גולני'. איך חותמים ואיך מתמודדים עם החששות?
חגית: "מי שחותם זה הקדוש ברוך הוא. הוא חותם לכל אחד את שנותיו. לנו ברור שזו הדרך, זה הבית שלנו וזו הארץ שלנו. זה שהלילות שלי עוד יותר יהיו לבנים, זו בעיה שלי, אבל מי אמר שקל להיות יהודי? תסתכלי על המציאות, יש מסביבנו אויבים שרוצים אותנו במקום אחר, אז זה התפקיד שלנו ואין בכלל ספקות.
"אנחנו גאים בכך שהחתן שלנו מחנך כבן תורה ומוביל חיילים למלחמת מצווה, ואנחנו מתגייסים לעזור לבת שלנו, אשתו, שילדה לפני שבוע את הילד הרביעי. כל זה ברור לי, אני מסתכלת למעלה ויודעת שבניה היה מתאכזב אם זה היה אחרת".

בדמייך חיי"
החודשים שחלפו מאז נקטף בניה היו תערובת בלתי אפשרי של עצב ושמחה, אובדן והתחדשות במשפחת ריין. "זה ממש 'בדמייך חיי'", אומרת חגית ומפרטת: בלילה שבו באו לבשר את הבשורה המרה, נתקפה מורשה, הבת הרביעית במשפחת ריין, בצירי לידה. כעבור 24 שעות נולד בניה-אורי.
"כשקמנו מהשבעה הלכנו לעשות ברית, כשחזרנו מהאזכרה של השלושים עשינו פדיון הבן. יום אחרי השלושים, ביום שישי, היום שבו בניה היה מגיע, עשינו וורט לבת החמישית, בת-אל".
בת-אל ובעלה רצו להתארס עוד לפני המלחמה, אבל אז החתן גויס בצו 8. המפגש בין ההורים תוכנן לערב שבו בישרו את מותו של בניה. חודש וחצי אחר-כך השניים נישאו, בנוכחות חברים ומפקדים, משפחות שכולות ואחים לנשק.
איך עושים את זה?
"זה היה קשה, אני התפללתי מיום הוורט שיהיה לי כוח לשמוח עם הבת שלי. וביקשתי מבניה, שכמו שהוא התחשב בי בחייו, כך במותו. קמתי ביום החתונה והוא התיישב ככה עלי, מחייך. לאורך כל היום, ברגעים שרציתי להישבר הוא הרגיע אותי ואמר: "אמא, אני פה'". בחתונה, מספרים שמעון וחגית, בניה בהחלט נכח. גם בגלל האורחים המיוחדים, גם בגלל גביע הקידושין שהוא קיבל מתנה לבר המצווה אך לא הספיק להשתמש בו כבעל בית, ומעל לכל החופה, שנרקמה לזכרו. במעמד החופה כל הנוכחים התייפחו.
"זה היה קשה, אבל השמחה היתה אמיתית וזה המסר. ברור לנו שבניה רוצה שנמשיך. ואנחנו משתדלים, כמה שזה קשה. זה לא קל, אבל אני יודעת שכמו שאנחנו גאים בו כאן, הוא גאה בנו למעלה".
ofralax@gmail.com