דברים שנאמרו על-ידי אמו של בניה ביום האזכרה השני

קחי אותי אתך-כן בניה שלי, לקחתי אותך אתי, ונסעתי לפולין לפני כחודשיים במשלחת "עדים במדים" – נסעתי עם המדריכה שלך מיד ושם שושנה שכטר, עם קציני צה"ל, והעיקר איתך ועם היומן שלך. מסע אישי שלי ושלך משואה לתקומה. ברגע שמצאתי את המחברת שכתבת בעקבות המסע במחנות ההשמדה בפולין, ידעתי שאני אסע שוב בעקבותייך לפולין, לסגור מעגל, ובדיעבד, הסתבר שגם לפתוח מעגלים חדשים, להבין תובנות חדשות. השיר: "קחי אותי אתך" הפך שם להמנון של המשלחת, וברגע שהגענו לטרבלינקה, שושנה המדריכה בלי הרבה מילים שמה את השיר, וסיפרה שם לכל החיילים שלפני 8 שנים (כן זה כבר 8) נסעה עם משלחת קצינים, והיה שם קצין ששבה את לבה עם חיוכו, ובקש ממנה שתשים את השיר. היא אפילו לא ידעה איזה שיר, ואתה אמרת לה תמיד כשבואי לכאן עם חיילים תשמיעי להם את השיר, וכך עשתה. רק עכשיו כשישבתי שם בטרבלינקה ליד פסי הרכבת, ושמעתי את השיר. הבנתי שחווה אלברשטיין בעצם כתבה שיר, ואתה בני הפכת אותו לתפילה. לקחתה את השיר, ובקשת תפילה, דמעה. כאן ביער שמעת את תפילתך. האמא לוחשת בכל פרידה יש מוות, אבל, הילד חכם הוא צועק בכל פרידה יש לידה, לידה, אמא הוא צועק קדימה, אמא שלי קדימה, ואני שם נזכרת בלידה שלך רוצה לחלום ללדת אותך מחדש, ואז ממש אחזו בי כאבים, צירים, לפני הרכבת ישבתי כשאחזו בי צירי לידה, צירי כאב, צירי מוות עברו בגופי כמו קשר שמתהדק והולך עוד ועוד, ונשמתי ממש נעצרה, והרגשתי את הכאב ברחמי, בבטני את הלחץ שדוחף החוצה, הוא תמיד יהיה בתוכי, אך, שם אני התפללתי לריבונו של עולם שיגיע היום, ולא אחוש עוד את הכאב בצורה גדולה שכזאת, אך, ברור לי שלעולם הכאב הזה לא יעבור, ושם על פסי הרכבת בטרבלינקה ליד כל החיילים אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה, ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אבל לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה. רק שם אני מבינה שבעוד אני נאבקת עם הכאב, אני ממשיכה, ממשיכה מכוחך, מ"כוח בניה", ומכוח המשפחה היקרה שלנו, וכמובן מכוחו של הקב"ה. עכשיו הבנתי שלפני 60 שנה ממש במקום הזה, וסביבתו, על האדמה הארורה של פולין, היו אלפי אמהות יהודיות שחוו כאן צירי מוות, הרג, רצח, מכות ואולי אפילו צירי לידה ממש. איך הם לא יכלו להמשיך ולגדל את ילדיהם, הם לא זכו אפילו לבכות על קבריהם, הם לא זכו לכאוב לא זכו להמשיך, ולי שפר גורלי, זכיתי לכאוב, זכיתי לחוש שוב צירי לידה, שוב צירי תקווה, המשך - עם שאר המשפחה זכיתי להמשיך את המורשת שלך להעביר אותה הלאה, זכיתי לחזור לכאן עם חיילי צה"ל, ולומר להם יש לנו עם, מדינה, צבא, עם ישראל חי-לא עוד. אני זכיתי, ובני הלך להגן על המולדת שלו, להציל את החיים שלו-איזה גאווה בני, אך תוך כדי המחשבות על אלו לאט לאט הצירים שתקפו אותי עברו ונרגעתי, ומצאתי את עצמי עומדת בטרבלינקה על פסי הרכבת, ושרה בגאווה עם עוד מאות קצינים מצה"ל "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים". אגב אלו המילים האחרונות שבהם שסיימת את המחברת.
המשכנו במסע. באנדרטת הגבורה בוורשה לזכר לוחמי גטו וורשה-מרדכי אנילביץ וחבריו-כאן נערך הטקס הראשון, ונתבקשתי ע"י מפקד המשלחת להדליק את המשואה לזכרך, לכבודך, ולכבוד כל החיילים ולכבוד ששת המיליונים שנרצחו - לא במקרה נכון? דווקא באנדרטת הגבורה - שם מספרים את הסיפור של "כוח בניה" בני הגיבור, ואני עומדת ברחבה, נרגשת עד דמעות, מלאת גאווה, רוצה לצעוק לפולנים שעמדו סביבנו - אני האמא של הגיבור רב סרן בניה ריין ש"מסר את נפשו על קידוש השם", ואני לא מצליחה להוציא מילה, רק צועקת בלחש, נעתקת נשמתי כשאני שומעת את תזמורת צה"ל, דגל ישראל מונף בראש התורן. דגל ישראל שכה אהבת, שלא היית מתחיל אף תרגיל עם החיילים שלך עד שדגל ישראל היה מונף בראש התורן. ואני מושיטה את היד להדליק את האבוקה, ומרגישה את היד שלך אוחזת בי ומלטפת, ואני מרימה את ידי ומצדיעה. כן מצדיעה (לא זוכרת אפילו עם איזה יד), ואומרת "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
בלילה ניגש אלי אחד מהקצינים. נותן לי שיר שכתב, ואומר לי אמא של רב סרן בניה זה בשבילך, וכך כתב:

קצינים הצדע!!!
קצינים הורד!!!

ואת הצדעת,
הצדעת רמה
ללא דרגה, ללא פקודה

הצדעת פתאום לאבוקה שדלקה,
לאש שעלתה,
ועלתה...

הצדעת, ודגל ישראל
על דש החולצה,
הצדעה רמה
הצדעה ישרה,

נמשכת ובאה הצדעת האם
מהיכן? ממתי?
אולי מחנה,
אולי מיעל...

הצדעה אל מול פני האש העולה
מגלה ומראה
את פשר סוד האש העולה ועולה,
סוד אש התמיד שלא כבה.

ובזה הרגע שהצדעת,
התחברו להן הלהבות במוחי,
התיישרו, נשזרו הזיכרונות בתוכי,
אש זיכרון לבניה הי"ד
אש זיכרון למרדכי הי"ד,
כזאת הבאה ולוחשת
מה לי מילא 18
מה לי כוח בניה...

מאש אחת נצרבו להן השנים.

המסע ממשיך. אנו נכנסים ליער לופוחובה בו נרצחו כל אנשי העיירה שצעדו לתוך יער המוות, ועכשיו אנחנו צועדים קציני צה"ל בטורים ארוכים בשלשות, עם כומתות צבעוניות ונעליים מבריקות. נעליים של חיילי צה"ל,ולא נעליים של הגסטפו הנאצי. המגפיים של הרוצחים הארורים, שצעדו כן לפני 60 שנה. אני שומעת את הצעדים של החיילים היקרים שלנו - שמאל ימין שמאל ימין - ושם אני מבינה שבשביל שנגיע ל"ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה", צריך קודם כל לעבוד, שהשמאל יהיה עם הימין, והימין יהיה עם השמאל. רק כך תבוא הגאולה. כמה לך בניה היה חשוב הביחד דתיים חילונים, שמאל ימין, מי יתן...
אנחנו מגיעים ליער לופוחובה, ועומדים במעגל גדול סביב קבר האחים שלנו, ואני רואה את כל החיילים את כל הנעליים היפות המצוחצחות, השחורות, חומות, אדומות, ואני רואה וגאה, אבל, ליבי דוקר וכואב על זוג הנעליים שלי שאיננו, שחסר. כואב, הלב בוכה אבל גאה. ואז ברקע בלי שום הכנה נשמע השיר "בואי אמא, בואי אמא שבי איתנו כאן" - ואני פורצת בבכי ואומרת לחיילים "לא פיר, לא פיר, אני באתי אבל הוא כבר לא היה, ואני חושבת לעצמי בפעם המי יודע כמה מה אתה בניה צעקת בשניות האחרונות לפני מותך, כשעפת מהטנק - "בואי אמא, בואי אמא" – אולי? הלוואי? – לא אדע לעולם...
החיילים הפסיקו לשיר, ואני המשכתי לבכות ולהתפלל: "אנא ריבון עולם, בקשה קטנה לי ממך – רק לדקה רק לשנייה תן לי את בני, את בנך, ואחזיר לך אותו חזרה מבטיחה...
אנחנו ממשיכים לאוושויץ ובירקינאו – עומדים מתחת לשלט "העבודה משחררת" איך כתבת במחברת, העבודה משחררת – מהחיים. אני לוקחת את דגל ישראל עם המנשא – משהו ששוקל אולי יותר ממני – והולכת בראש הקבוצה. לידי ספר התורה על שם אילן רמון, מפקד המשלחת, אשת העדות ותזמורת צה"ל, ואנחנו נכנסים בצעדה מרשים ומרגש צועדים שמאל ימין בטורים ארוכים, ואחרי כל החיילים, ואני מרגישה כמה רגלי נישאות באוויר כבדות ,אבל, בקלות כל פסיעה כל פסיעה אתה איתי. נקמה מתוקה. שמאל ימין אנחנו כאן צה"ל. לא תשברו אותנו, לא היטלר, לא נסראללה, לא חיזבאללה. באנו מארץ ישראל לומר לכם לא עוד... איך כתבת בניה במחברת: "פולין אינה ארץ, ארץ אוכלת יושביה, אבדה את זכותה להיקרא ארץ, ארץ יש אחת והיא ישראל". ואני ממשיכה כל אותו יום לצעוד עם הדגל – למרות שלפי ההוראות של הצבא נתבקשתי להחזיר, אבל, אתה מכיר אותי עקשנית -  הולכת עם הדגל, ואתה איתי נושאת אותו בגאווה כן זה "כוח בניה". נכנסתי לאוושויץ, ויצאתי ממנה בכוחות מחודשים. החיילים אמרו לי שדרכי הם התחברו לשואה. דרך השכול הטרי שלי ודרכך, ואני אמרתי להם תודה כי דרכם התחברתי אליך. תודה בניה שנתת לי את הכוח לעבור את המסע הקשה אבל מחזק.
בניה שלי, יש לי עוד הרבה מה לספר מהמסע הזה, אבל, בהזדמנות אחרת, איך הייתה אומר, "טרחא דצבורא" – שלא להטריח את הציבור, אבל, בכל זאת עוד משהו אני רוצה לספר לך.
אני כותבת את הדברים הללו בתשעה באב – שהוע לפני האזכרה. כמה מתאים לי דווקא ביום הזה לכתוב לך. יש ימים בשנה ושעות שבהם אני מרשה לעצמי להיכנס עמוק בתוך הכאב, ולא להיות לצדו או מעליו. ממילא ביום כזה לא עושים כלום חוץ מלהתאבל על חורבן בית המקדש, ואצלי הכול מתערב. החורבן הכללי עם החורבן הפרטי, השואה, גוש קטיף, מלחמת לבנון ובית המקדש.
הבוקר באומרי את הקינות של תשעה באב – התחברתי לקינה שאף פעם לא שמתי לב אליה ופתאום השנה היא צדה את עיני. "ארזי הלבנון אדירי התורה דמם נשפך ונשתה גבורה, הינם קדושים הרוגי מלכות עשרה, ועל אלה אני בוכיה ועיני נגרה. –כאילו זה נכתב ממש עבורך ועבור אלכס, אדם, אורי ושאר החיילים שנהרגו במלחמה.
אחר הצהריים, תשעה באב, אני מקבלת טלפון נרגש – מעבר לקו שקט דממה ואח"כ קולות של בכי והתרגשות – אני כבר מכירה ורגילה לקבל טלפונים כאלה בשנתיים האחרונות. נו מה הפעם? על הקו הרב עמיטל בכבודו ובעצמו – קצת נבהלתי, התבלבלתי, התרגשתי... הרב עמיטל אמר לי נרגש עד דמעות שכבר שנים הוא לא מתחבר לקינות של תשעה באב, אבל, השנה הוא התחבר למה שאתה כתבת ביומן שלך מפולין. הוא אמר שהסימנייה נמצאת אצלו במגילת איכה, והוא קרא אותה היום כבר עשר פעמים, והוא נרגש מאוד, ועוד הוסיף ואמר אם הדפסנו את זה רק בשבילו ובשביל אשתו דינו, אבל, הוא אומר כל עם ישראל צריך לקרוא את זה ולהבין ולהפנים את המסר. הוא אומר שכתבת כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך אמיתי, וזה בדיוק המסקנות שלו מהשואה שהמוות הזה הוליד חיים, והחיים האלה הם: אני, אתה, הם אנחנו, החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל, החיים האלה תובעים ודורשים. אוי מי יתן ויהיה בי, בנו את הכוח לעמוד בהם. הסימנייה הזאת מתגלגלת מ"כוח בניה" הארץ ובעולם. אגב גם הרמטכ"ל צטט מדבריך באושוויץ במצעד החיים 60 השנה. הרב עמיטל סיים ואמר שנהיה גאים בבן שלנו, כי לו הוא נותן כוח, וכן גם לנו. כן בניה אנו גאים בך, ומודים לקב"ה על 27 הנפלאות שקיבלנו במתנה.
תשעה באב מגיע לסיום, וכל האחים והאחיות שלך מתקשרים לראות איך עבר הצום על אבא ואמא. אחד אחרי השני הם מתקשרים אלי, ורק אתה לא מתקשר... אני נזכרת איך הייתה מתקשר אלי בסוף הצום מהצבא וצוחק עלי שאני לא צמה טוב. אם יכולתי הייתי צם פעמיים בשבילך. אני בכלל לא מרגיש את הצום, ואז הייתה מוסיף שזה ישתפר עם הגיל, כמו אצל סבתא מרים... אבל לא ידעת שאתה לא תהיה כשהגיל שלי יתקדם...
אבא לא רצה לאכזב אותי, ובמקום טלפון ממך הביא לי את הS.M.S. ששלחת לנו בתשעה באב לפני שנתיים המלחמה. זה היה הS.M.S. הראשון והאחרון. כתבת: "חייל ראשון שלי נהרג אני בסדר" – זה היה יונתן שרעבי הי"ד, חייל שלך שנהרג בתשעה באב. זהו אחרי עשרה ימים אתה היית החייל האחרון שנהרג, כמעט. ואין כל כך בסדר או לא בסדר קורים כל כך הרבה דברים במדינה. אני מתכוונת למשל לנושא השבויים.
כולנו שמחים שמשפחות גולדווסר ורגב זכו לקבור את יקיריהם בקבר ישראל. לצערי אחרי שנתיים. אך בכל זאת אני ואתה יודעים שזה יכול וצריך היה להיות אחרת.
אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע אותי כולל חייל מספר 1 הרמטכ"ל – סליחה חייל מספר 2, אתה חייל מספר 1 עבורי – שבשביל הגופה שלך, לא הייתי מוכנה שישחררו אף מחבל ואף רוצח. לא אחליף כאן את הנושא. רק רציתי לומר לך שאח"כ שמעתי מכרמית שהתקשרת במלחמה ואמרת לה שאם חס וחלילה יחטפו אותך. אתה מבקש שאף חייל לא יהרג בשביל לחלץ אותך, ושלא יחזירו אף מחבל כדי להציל אותך, ואני שואלת מאיפה הכוחות נפש הללו? באמצע המלחמה לחשוב על כך, ולהתקשר לומר זאת לכרמית. גדול עלי בני... אדם לא מתקנא בבנו, אבל, מאיפה, מאיפה העוצמות האלה כרגיל אני מצדיעה ומתפעלת אבל לא מופתעת כי זה אתה, אבל, בכל זאת. אולי התשובה נמצאת בפרשת השבוע – עקב – "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח כוח לעשות חיל." רק הקב"ה נותן כוחות, נתפלל שימשיך לתת לנו כוח.
בניה שלי אוהבת אותך. ליבי שבור, אבל, גאה.
נוח בשלום על משכבך.



 
 
 

דברים שנאמרו בהלוויה 

דברים שנאמרו בשבעה 

דברים שנאמרו בשלושים 

דברים שנאמרו באזכרות 

דברים לזכרו בטקסים  

מכתבים על בניה 

יום השנה השלישית  

ימי זיכרון לחללי צה"ל  

יום השנה הרביעית  

יום השנה החמישית  

יום השנה השישית  

יום השנה השביעית  

יום השנה השמינית  
האם חגית   

יום השנה התשיעית